22 שנים, מאות בוגרים וחור בלב: קול הקמפוס סוגרת את המיקרופונים

אחרי כמה שנים של אי ודאות וקיצוצים, הנהלת המכללה למינהל בחרה לנתק את קול הקמפוס - התחנה שעיצבה דור וחצי של די.ג'ייז, עיתונאים ואנשי מוזיקה - ממכשירי ההנשמה

בואן של קול הקמפוס
בואן של קול הקמפוס
29 באוגוסט 2017

זהו, השבוע זה יקרה. המיקרופונים של קול הקמפוס, בתדר FM106 המיתולוגי, ייסגרו בפעם האחרונה אחרי 22 שנות פעילות. מאזינים, עובדים ואינספור אמנים מכל קצוות הקשת המוזיקלית (מקלאברים ואנשי לילה, דרך ראפרים ועד אנשי אינדי ופאנק), כולם היו בניה. רק עובדת אחת בתשלום נשארה בה היום, מנהלת התחנה הדר זילברשטיין (העורך והמפיק הראשי של התחנה, עדי נוי ונמרוד הלברטל, קיבלו את מכתבי הפיטורים בתחילת אוגוסט), מסתובבת בחצי קומה ריקה של אולפני שידורי וחדרי עריכה מיותמים. כך מסתיים מפעל תרבות.

קול הקמפוס החלה לפעול ב־1995, שנתיים לאחר שהוקם החוג לתקשורת במכללה למינהל, לימים החוג לתקשורת הגדול בישראל. סטודנטים עמדו בתור בשביל להיות חלק ממשהו גדול, עכשווי, ברמה שטרם נעשתה פה. הם רצו אמירה משלהם, וחלק לא מבוטל מהם נשאר שם גם הרבה אחרי שסיימו את הלימודים. בכל מקרה כולם רצו לקחת חלק בתחנת הרדיו שחרתה את האנדרגראונד על דגלה במובן הכי עשיר, רחב אופקים ואינטליגנטי, לפני שהביטוי הזה הפך לשמאלץ תל אביבי (מדובר היה, אחרי הכל, ב־1995, 20 שנה לפני רדיו הקצה). והם עשו את זה עם תקציב של כמעט מיליון ש"ח.

"שמעתי על קול הקמפוס בסמסטר הראשון במכללה למינהל, בשיעור יסודות הרדיו", נזכר אסף בן קרת, הקול שמאחורי אספסוניק, תוכנית רוקנ'רול המשודרת בתחנה זה כמעט 15 שנה. "אני תל אביבי כל חיי ומעולם לא שמעתי על התחנה לפני כן, אבל מאותו רגע ידעתי שלשם אני רוצה להגיע. אני זוכר שלא נתנו לי בהתחלה לשדר לבד, ובצדק. הכרתי את החומרים ששידרתי אבל ברגע שהמיקרופון נפתח הייתי בפאניקה מוחלטת. אבל נשארתי. ראיתי במקום שליחות, פלטפורמה למוזיקה שלא הרבה שומעים ולא הרבה מכירים. לפני שלוש שנים פיטרו את הסגל הכי בכיר: (מנהל התחנה) ליאור רחמני, (העורכת הראשית) עדי מור, (העורך המוזיקלי) סער גמזו. זאת הייתה מעין פצצה לפרצוף לכולם. אחר כך פתאום התחילו לדבר על בעיות תקציביות, שאנחנו עול כספי על המכללה. בשלוש השנים האחרונות זה הרגיש כאילו עושים לנו טובה. היו שני מפיקי שידורים ששמרו על התחנה, בשכר מינימום, מתוך אחריות".

"בחרתי להתרכז בחגיגות כי זה כבד עליי", אומרת זילברשטיין, "במסיבה בתדר ביום שבת, במפגש עם השדרנים מכל התקופות. אנחנו מנסים לחלוק כבוד אחרון, ובגדול. לשמוח עם זה". היא ניהלה את התחנה מאז ינואר 2016. כסף גדול לא היה שם. "עברנו יחד תקופה מאוד קשה אחרי שליאור ועדי פוטרו. התחלתי לצלם סרט על התחנה, עשינו תערוכה. הבנתי שאני מוכנה לעשות הכל כדי שהדבר הזה לא יימחק מהעולם. זה החיים שלי, אני לא יודעת להגדיר את עצמי בלי זה. זה לא רק ללכת לרדיו ולשדר. זו הרוח של המקום והאנשים שלימדו מה זה להיות איש תקשורת שמטיל ספק בדברים כדי שתהיה זווית מעניינת ולא עוד מאותו הדבר".

החרב מעל הראש של קול הקמפוס החלה לרחף בשנת 2014. הלברטל ונוי, שניסו לנווט את התחנה בימים שאחרי קיצוצים ופיטורים מסיביים ("כל אחד מהם עשה תפקיד של שלושה אנשים", אומרת זילברשטיין), עשו כל מה שאפשר כדי שהשידורים יימשכו, אבל התקציבים לא הגיעו והרושם הכללי היה שקברניטי המכללה החליטו לשים את התחנה למצב גסיסה מתמשך. לימודי הרדיו קוצצו מתוכנית הלימודים. זילברשטיין יזמה שיחה עם דיקן החוג לתקשורת, יובל דרור ("אני מאוד מעריכה אותו", היא מבהירה, "הראשון ואולי היחיד שהכי הבין מה זה קול הקמפוס"), אבל לא היו לו בשורות טובות. ההחלטה כבר התקבלה. שבועות ספורים לאחר מכן הגיעו מכתבי הפיטורים.

אולפנים מיותמים. קול הקמפוס (צילום: גיל רוביו)
אולפנים מיותמים. קול הקמפוס (צילום: גיל רוביו)

"זה היה לונה פארק של תוכן, עם מיליון מתקנים שונים. מצד אחד אתה מלמד, מצד שני מעביר סדנאות, מצד שלישי בונה תוכניות ופורמטים, ויש כמובן שידורים, אירוחים, הקלטות, הפקות", מספר ליאור רחמני, שהיה המנהל הנערץ של התחנה בשנים 2005 ל־2014. בשנים האחרונות לקדנציה שלו קול הקמפוס שרדה בהצלחה יחסית את המעבר לראשון לציון (לפני כן ישבה בצפון תל אביב), עם הקמת הלייבל קצר היומין חרקה, הפקות מיוחדות כגון המחווות לאריק לביא ("פרויקט הלביא") ולסשה ארגוב ("מסע אספלט"), שיתוף פעולה דיגיטלי עם עיתון "הארץ" ואפילו רכישה של ניידת שידור. אבל זה לא הספיק. אחוז הנרשמים לחוג לתקשורת פחת מ־900 ל־300. המכללה ניסתה להוריד את סף ההרשמה לחוג, והדבר בא על חשבון האיכות. ברקע התנגן הזמזום הבלתי נמנע שגרס שתחום התקשורת הוא לא מה שהיה פעם. "ב־2014 פוטרנו והרדיו נשאר בלי צוות. משם הרדיו התחיל לספור את הימים אחורה", אומר רחמני, שנמצא כיום בפורטוגל. הוא שינה תחום לחלוטין וכיום מנהל מסעדות פופ אפ ברחבי חצי האי האיברי. הבשורה על הסגירה של קול הקמפוס תפסה אותו בניסיון ראשון להכין עלי סיגר, והוא מודה שעצביו לא החזיקו ומחבת הוטחה אל הקיר. "זאת תחנה שהמהות שלה היא בית ספר, ואז פתאום היו פחות ופחות סטודנטים במסדרונות. זה לא נכון שקול הקמפוס תזדקן. זה לא FM88, כאן אף אחד לא יצא לפנסיה. הבוגרים שם בשביל לתת את האור, הצעירים שם בשביל לתפעל".

בימי השיא שלה ההשפעה של קול הקמפוס השתרעה הרבה מעבר לשערי המכללה. היא עיצבה סצנות מוזיקלית שלפני כן לא היו קיימות כלל בתל אביב או קיימות בקושי. "התחנה יצרה דברים שהיו מאוד אדג'יים", אומר צח בר, מבעלי התדר, שגם שידר בעבר בתחנה. "חזרתי לארץ מניו יורק ב־2002, בשנים שבהן קלאבינג הייתה מילה גסה בתל אביב ומועדונים היו קטנים ולאונג'יים. אבל התחנה התחברה לסצנה של הדינמו דבש, שקידמה מוזיקה אלקטרונית, והיית שומע את המוזיקה בתחנה ואז הולך לשמוע אותה במועדון. הכרתי שם אנשים ששינו לי את החיים".

פינה חמה בלב. עדי אולמנסקי (צילום: אופיר בן שמעון)
פינה חמה בלב. עדי אולמנסקי (צילום: אופיר בן שמעון)

עדי אולמנסקי, שבימים אלה זוכה להצלחה גם במיינסטרים, מספרת ש"קול הקמפוס הם הראשונים שהשמיעו את Lorena B (להקה שפעלה בתחילת העשור ובה אולמנסקי הייתה חברה – ע"ס), ב-2011. הם נתנו לנו במה כשאף אחד אחר לא האמין בנו. יש להם פינה חמה מבחינתי בלב, וגם לקריירת הסולו שלי הם מאד פרגנו. אני גילית המון המון אמנים מהסצנה הקטנה שיש לנו פה דרך קול הקמפוס".

"עכשיו נשאר רק לקוות שתהיה לזה המשכיות", מסכם רחמני, "הצלחנו להכניס לתקשורת 300 בוגרים. 200 מהם עדיין בעסק. אני רואה כמה השדרנים שלנו עצובים עכשיו. הלוואי, הלוואי שתהיה עכשיו מסגרת חינוכית קטנה שתיתן לדבר הזה להמשיך. זה שכל זה קרה במכללה למינהל זה סוג של נס. הדבר הזה הרבה יותר ב־DNA של מקומות כמו שנקר או בצלאל, איפה שהסטודנטים יותר חתרנים". דור שלם של די.ג'ייז, שהפכו את חיי הלילה של תל אביב למה שהם ושגדלו בקול הקמפוס או עם האוזן דבוקה לתדר FM106, יידעו להגיד שהוא צודק.

[interaction id="59a401d310b9cdab1f1c79ce"]