קצב קטלני

"גברים לבנים לא יכולים לקפוץ", קבע ווסלי סנייפס בסרט הכדורסל הישן, ומוזיקאים ישראלים לא יכולים לנגן פאנק. או ככה לפחות היה נדמה עד ראשית העשור הקודם, כשטפטופים של סגנון שנחשב רוב השנים להערת אגב במוזיקה הישראלית, חומר לפרודיות של דורי בן זאב, הפכו פתאום לגשם. נכון, לא מדובר במבול, ורוב הזמן גם לא לגמרי בפאנק, אלא בבני דודים רחוקים פחות או יותר של הסגנון המקורי, אבל זו בהחלט מסה קריטית של הרכבים חדשים שהעמידו במרכז הבמה את הבס ואת התופים המתגלגלים ולשם שינוי עשו את זה לא רע בכלל – אם כבסיס להיפ הופ של הדג נחש, לרטרו של פאנקנשטיין או כגלגול ישראלי של הרד הוט צ'ילי פפרז בגופם של מרסדס בנד.

פסטיבל הקצב, שייערך בפעם השנייה בשבוע הבא (חמישי 16.1), לא מכיל רק להקות שכאלה; איחוד זקני צפת שיתרחש בו שייך לסיפור אחר לגמרי שכבר תועד בסרטי דוקו על הרוק הישראלי. אבל נוכחותם הטבעית בליינאפ של מרסדס בנד, של קותימאן אורקסטרה ושל התפוחים (במופע משותף עם שבק ס'), כמו גם מוזיקאים אחרים שמותחים קו ישיר אל שורשי הגרוב הישראלי (עוזי נבון, כהן@מושון, בום פם – שיארחו את הזמרת התורכייה זלדה), היא הזדמנות טובה לסקירה היסטורית מקוצרת של תנועה שיום אחד עוד תזכה לספר שלם.

אבל לפני הכל, פאנק? לא בטוח שזו המילה הנכונה. אם את הסגנון שצמח בסוף שנות ה־60 בארצות הברית נהוג להגדיר כגלגול של רית'ם אנד בלוז שהעביר את המשקל למקצב השבור, אזי השורשים הרוסיים של המוזיקה הארצישראלית דאגו שלא תידרדר לגמרי אל סגנונות שלא כוללים איזו הרמוניה בריאה ופזמון לשיר איתו. תקליטונים עבריים של מוזיקת ריקודים עברית אמנם יצאו פה בשנות ה־60 המאוחרות, למשל בחברת קוליפון היפואית, אבל חלקם הגדול עברו מתחת לתדר הצר של קול ישראל. כשכבר צצו אלמנטים מובהקים של מוזיקה שחורה בזרם המרכזי הם היו פחות "Sex Machine" ויותר "אל תקרא לי שחור", כלומר, גוספל ברודוויי עם הרבה פסנתרים ומעט עניין לאגן. עזבו את הרוקנ'רול, שרק התחיל להבין איך קוראים לו בעברית – על פאנק נוסח ג'ורג' קלינטון וג'יימס בראון לא היה מה לדבר, וההשפעות, לפחות עד אמצע שנות ה־70, היו מועטות עד לא קיימות.

גרוב העיר

אלדד שרים, שהתחיל את דרכו בלהקת הקצב עוזי והסגנונות, המשיך כמנהלן המוזיקלי של להקות צבאיות וגדל להיות אחד המעבדים העסוקים בארץ (בעיקר בחודשים שלפני הקדם אירוויזיון), מספר על המפגש הראשון שלו עם הגרוב הלא רוסי בעליל. "כשיצאתי מהצבא קיבלתי הצעה לעבוד עם להקה שנקראה נערי החצר. הזמר שלהם היה דורון כהן, איש מוזר שבמקור גר בגרמניה והגיע איכשהו לנגן מוזיקה שחורה בלהקה פיליפינית. הוא היה שמן ומצחיק והושפע לגמרי מג'יימס בראון עם כל התנועות שלו. אחרי מלחמת יום כיפור נסעתי ללמוד בארצות הברית וניגנתי בלהקה שהייתי החבר הלבן היחיד בה. כשחזרתי לארץ ההשפעה עשתה את שלה והתחלתי בזהירות להכניס אלמנטים שחורים לעיבודים שלי. בעיקר עם הבס־גיטרות־תופים שהתחלתי קצת לפאנקק".

כדוגמה טובה לשעטנז המשונה שהביא איתו שרים אפשר לקחת את הביצוע של יזהר כהן לקלאסיקה הארצישראלית "מה אומרות עינייך" (יצחק שנהר ומרדכי זעירא), שיצא ב־1976. הדקה הראשונה של השיר היא לגמרי סרט פשע ניו יורקי – ריף גיטרה מחזורי, סקציית כלי נשיפה ערסית וסינתסייזר פסיכדלי שמונח למעלה. באופן דומה, יגאל בשן באלבום "צבעים" שיצא באותה שנה, טבל ניגונים תימניים בגרוב סמיך, וכמוהו אבנר גדסי שנתיים מאוחר יותר.

היה קשה למצוא בארץ נגנים שידעו לנגן את הסגנון הזה כמו שצריך?

"תראה, היו נגנים שכבר נחשפו למוזיקה הזאת. היה גיטריסט בשם חיים קריו שגר היום בלוס אנג'לס וניגן פאנק. את מאיר ישראל שתופף רוק חינכתי לפאנק וגם הוא התאהב בזה. זה היה תהליך שהתחיל מהנגנים ולאט לאט חילחל הלאה".

אריק רודיך, קלידן ומלחין פסקולים שבתחילת דרכו חטא בשירי סול פאנקיים כמו "ישבתי על הפנדר" בסגנון בילי פרסטון, נשמע מפוכח יותר לגבי יכולתם של הנגנים הישראלים באותה תקופה לאמץ את הגרוב האמריקאי. את פסקול "דיזנגוף 99" שהקליט ב־1979 הוא פוטר כעשייה מוזמנת ומתייחס אליו כ"עלק מוזיקה שחורה", אבל את המכשולים שמנעו מהגרוב הישראלי להישמע כמו באמריקה הוא זוכר מצוין: "השיר הראשון שהקלטתי בחיים היה בעצם פאנק, ומצחיק שהוא נקרא 'עכשיו כשהכל נגמר'. יחד עם משה לוי עשינו עיבוד לכלי נשיפה וזה היה סיפור שלם. בראס היה נקודה חלשה מאוד בארץ. הנשפנים הגיעו מרקע קלאסי אז הם קראו את התווים אבל לא היה להם פיל של פאנק. זה היה כמו להשוות את אחת התזמורות הישראליות שפעלו אז לתזמורת של ה־BBC".

חלק מהשירים בתקופה הזו התייחסו בהומור לעצם הניסיון לחקות את הסגנון. "ואתם רוקדים" של דורי בן זאב, שניגנת בו, הוא ממש פרודיה, עם חליל רועים באמצע המסיבה.

"קודם כל, 'ואתם רוקדים' שניגנו בפסטיבל בנואיבה הוא לא ממש פאנק. זה שיר שמח כזה של מתי כספי, דורי כתב את המילים ובסך הכול זה היה דבר כיפי. במבט לאחור, גם אם זה לא עבר, הייתה בזה סוג של אמירה – על חצי משורר, אחד שבבאסה שלו – ובינתיים אתם רוקדים. אבל לא חשבנו על זה בכלל. היינו צעירים ודי מטומטמים. אם אני אהיה כן, היינו בעצם ממלאים הברות".

ואכן, רוב הניסיונות להלביש את הגרוב השחור על טקסטים עבריים נשמעו במקרה הטוב כמו תאונה מקומית נחמדה (ולא שהניסויים לעשות את זה באנגלית נשמעו טבעיים יותר). אם הטקסטים היו קלי דעת הם נשמעו טיפשיים מדי, ואם שמרו אמונים לפזמונאות גבוהת מצח הפער צרם לא פחות. צביקה פיק, שזגזג בין מירית שם אור לנתן יונתן, אמנם ניהל קריירה לא רעה, אבל כידוע התקבל בהתנשאות לא קטנה. אלדד שרים, שבמשך תקופה ארוכה עיבד לפיק את תפקידי התזמורת, מספר על ניסיון כושל אחר לייבא את הסגנון לארץ ומדגיש את הנישתיות שלו בשוק המקומי. "היה אז זמר בשם חיים צדוק. עשינו תקליט שכולו מוזיקה פאנקית וזה היה כישלון. לא היו מוכנים לזה אז".

צדוק? אני מזהה פה דפוס. יגאל בשן, יזהר כהן, אבנר גדסי – את כל הדברים הכי פאנקיים שלך עשית עם זמרים תימניים.

"אתה יודע, עבודת הדוקטורט שלי בארצות הברית הייתה על הקשר בין מוזיקה שחורה ומוזיקה תימנית יהודית. מתברר שהיהודים מתימן היו חשופים למוזיקה אפריקאית יותר ממוזיקה ערבית. בגלל הקרבה הגיאוגרפית, וגם בגלל שבתימן נאסר עליהם להיות בעלי אדמה, אז הם היו סוחרים והמסחר שלהם היה עם אפריקה".

טוב, זה ידוע שכל מנצחי האירוויזיון הישראלים היו תימנים.

"גם נכון".

בואי ונביא לך ת'פאנק

בשלב שבו יזהר כהן הביא את הניצחון לישראל הדיסקו היה כבר הבון טון, כאן כמו בכל העולם בעצם. בן סורר של הפאנק שהועלה על המוקד בארצות הברית (עם שריפתם הפומבית של תקליטי דיסקו באצטדיון ב־1979) וגם אצלנו בשיר של תיסלם "תנו לי רוקנ'רול". כולם חטאו בדיסקו, מגרי אקשטיין עד יהודית רביץ, מציפי שביט ועד ברבאבא. חפשו את המיקסטייפ של ערן דינר וסגול 59 כדי להבין את גודל האימה שבגרסת דיסקוטקים ל"הבאנו שלום". וכמו השגשוג, גם דעיכתו של הדיסקו בישראל עם פרוץ שנות ה־80 הייתה מקבילה לשאר העולם. רק שאם בארצות הברית האבולוציה הפכה אותו להיפ הופ, לאלקטרו ולהאוס, ישראל נשארה מאחור והמוזיקה השחורה נכנסה אל עשור שומם יחסית. כשחלפה הטראומה כבר היינו בשנות ה־90, עם הרבה להקות רוקסן מיוזעות ואחת שזכורה כנציגה הפאנקית הבודדה של הסצנה.

"תמיד הצחיק אותנו שהגדירו אותנו כלהקת פאנק", מגיב על האשמה אמיר פרי, חצוצרן ובהמשך מתופף פורטרט, שמוכר כיום כאחד הדי.ג'ייז היותר משובחים של מוזיקה שחורה. "ההשפעות שלנו היו לבנות יותר, דברים כמו טוקינג הדס וגאנג אוף פור, אפילו דוראן דוראן. היינו מחוברים לפאנק במובן שרצינו להיות ארת' ווינד אנד פייר אבל לא ידענו לנגן כמוהם, אז היה לנו קל יותר להתחבר לדברים שקרו באייטיז".

ובכל זאת, בין שירי פופ מן המניין היו לכם גם יציאות פאנקיות שנשמעו יוצאות דופן יחסית לתקופה. מאיפה זה בא?

"גדלנו בנתניה, עיר קיץ של צרפתים, היו שם כל מיני מועדונים של פרחים שניגנו מה שקרה בעולם באותה תקופה וזה נורא פתח לנו את המוח. חצוצרות תמיד היו חלום שלי. לאבא שלי היו כל מיני תקליטים של ביג בנד, זה נורא חלחל והשפיע, וכשהתחלנו לעשות את זה הסתכלו עלינו בארץ קצת כמו על מטומטמים. כאילו וואט דה פאק? זה שמח, זה נחמד, למה? למה פה?".

אם רוצים, את אחת מנקודות הזינוק המרכזיות של הגרוב הישראלי אפשר לקבוע בין האלבום הראשון של פורטרט, בהפקת יוצא תיסלם יזהר אשדות, שייצג גישה לבנה ונקייה לפופ, לאלבום השני של ההרכב, בניצוחו של בסיסט הפלא יוסי פיין.

"יוסי פיין בא מגישה שצריך לעבוד קשה כדי להוציא גרוב", מספר פרי על המפיק שהמשיך אחריהם כדי לפנקק את שבק ס' והדג נחש, שני הרכבי היפ הופ ששמו דגש על נגינה חיה ולקחו את הסגנון אל תוך האלף השלישי. "הוא יכול היה לתת לנו לנגן שעתיים גרוב של בס תופים, ואם כחצוצרן היה לי משעמם הוא היה נותן לי להחזיק טמבורין. הוא קרע לנו את התחת כדי שנבין את הפלואו".

היו לו חידושים גם ברמת ההקלטה?

"כן, אבל דווקא על דברים כאלה, כמו להקליט את התופים בשירותים, אני מסתכל עכשיו קצת בציניות. שנינו יודעים היום כמה זה אדיוטי ולא נחוץ. אבל זה היה נורא ניינטיז – בוא נתחכם לאולפן".

"אני לא חושב שיש באמת משמעות לציוד שעליו אתה מקליט", אומר קותימן, הוא אופיר יקותיאל, נציג שנות האלפיים של הפאנק, שיופיע בפסטיבל הקצב עם האורקסטרה המהוללת שלו. "האלבום הראשון שלי הוקלט על מחשב עם כרטיס קול ב־100 דולר ועם הרבה השראה, אז אתה יכול לגרום למוזיקה להישמע טוב בכל הדרכים".

אתה מוצא השראה דומה בדברים ישנים שעשו כאן, והביאו משהו אחר מהפאנק האמריקאי?

"כן, הרבה פעמים יש בהם, מן הסתם, את הניחוח המזרח תיכוני. לפעמים עשו את זה בכוונה ולפעמים, אם היה גיטריסט שלא ידע לנגן פאנק אלא מוזיקה מזרחית ואמרו לו תנגן פאנקי – יצא פאנקי עם חוויאג'".

"אחד היתרונות הבודדים שיש למדינה זאת, גיאוגרפית וקונספטואלית, זה שהיא כור היתוך של אנשים מכל מיני מקומות בעולם", אומר צח בר שמפיק את פסטיבל הקצב וגם מתפקד כשליש הלייבל המקומי פורטונה. הלייבל, שהוקם לפני שנתיים במטרה להוציא לאור אוצרות ישנים של גרוב מקומי, מייצג חלק מהעניין המחודש בשולי סיפורה של מוזיקת הקצב הישראלית – פעילות שמקבילה לנטייה של ההרכבים המקומיים ליישר קו עם הצליל הים תיכוני וגם לעניין הגדל של המערב בחומרים אקזוטיים מהמזרח התיכון, אחרי שאזלו כל הסימפולים המוצלחים מחנויות התקליטים של לוס אנג'לס.

בין מאתרי האוצרות המקומיים חייבים להזכיר את הצמד רדיו טריפ של הדי.ג'ייז עופר טל ואורי ורטהיים, שאחראים לטרילוגיית המיקס טייפים "Diggin' Jaffa Tel Aviv", ואת כנופיית סוליקו שהוציאה לפני חמש שנים את "ארכיאולוגיה" – סט אינטרנטי מעולה שכלל חומרים של שליחי הנשמה (מקהילת הכושים העבריים בדימונה), של אלברט פיאמנטה ושל מוזיקאים אחרים שלא נזכרו כאן מקוצר היריעה אבל היו מחלוצי החיבור בין גרוב מערבי ופלורליזם ישראלי אמיתי.

"מה שאנחנו מחפשים בפורטונה זה את הקרוס אובר", אומר בר, "את המוזיקה הים תיכונית שיש בה מוטיבים מערביים, מערכת תופים וגיטרה חשמלית עם דרבוקה ובוזוקי, אלה הדברים שמעניינים אותי. התקליטים שהוצאנו בלייבל – צביה אברבנאל, ששרה פולקלור תימני עם עיבודי ג'אז של אלברט פיאמנטה, וגם גרציה – שזה בעצם פאנק־דיסקו תורכי – אלה הדברים שמעניינים אותנו. הבוסריים, הנאיביים, הגולמיים".

"כששומעים את הנגיעות האלה זה מאוד מרגש אותי", אומר קותימן, שמאז אלבום הסולו שלו הספיק להפיק עם שותפו סאבו את האלבומים של קרולינה ושל אסתר ראדה. "אתה שומע שזה לא חיקוי אחד לאחד, אבל יש שם משהו באמת אורגינל".

פסטיבל הקצב, חמישי (16.1), גני התערוכה, ביתן 1