קציר טוב

יותר מכל אלבום להיט אחר מהמחצית הראשונה של שנות ה־70, "Harvest" ("קציר", בעברית) של ניל יאנג הוא אגוז קשה לפיצוח. אין בו את הקונספט המחושב של "Dark Side of the Moon" או של "Ziggy Stardust", לא את הצבעוניות המוזיקלית של סטיבי וונדר ולא את האנרגיות המסתערות של לד זפלין. מדובר ביצירה קטנת ממדים, עשרה שירים רזים עם שתי התפרצויות סימפוניות מפתיעות, שבסדרת טלוויזיה מסוג "האלבומים" יתקשו לכרוך אותן בנרטיב ברור שהוביל ליצירתו של אלבום גדול באמת. בשיחות עם אוהדיו של יאנג חוזרת מילה אחד שמנסה בקושי להסביר את הכוח של האלבום: פשטות. ופשטות היא לפעמים הדבר הכי מסובך להסביר.

ועדיין, אלבום הטלאים הזה, שרחוק מלהיות אחיד, נשאר המפתח הראשון בדרכם של רבים למוזיקה של ניל יאנג. לא מדובר רק במעמד מצטבר – כבר ב־1972 היה "Harvest" לאלבום הנמכר של השנה – אבל שלא כמו אלבומי להיט אחרים הוא שומר גם היום על מעמדו כקלאסיקה נמכרת היטב בכל העולם, וגם בישראל הוא הכותר המצליח ביותר של יאנג. החודש הוא חוגג 40 שנה, כולל מופע מחווה בתיאטרון תמונע שבו נבחרת מוזיקאים מקומיים תעלה לחלוק לו וליוצר שלו כבוד. הזדמנות טובה לנסות לפענח את הקסם. "מה שאני אוהב ב'Harvest' זה את הכנות של הסיפורים", אומר דן תורן, שיבצע במופע את "Out On The Weekend", השיר שפותח את האלבום, וגם תרגם לכבוד המופע כמה מהטקסטים של יאנג לעברית. "הפתיע אותי כמה מסובך היה לעשות את זה", תורן מספר על המלאכה. "זה על הגבול של לצאת דבילי, וזה לא דבילי באנגלית. הטקסטים פה הם פשוטים ומספרים סיפורים אמיתיים ולא מומצאים. זה מאוד הרשים אותי".

שירים מהאסם

ניל יאנג היה בן 27 כש"Harvest" ראה אור. השנה הייתה 1972, שלישיית ה־J של ג'ניס, ג'ימי וג'ים כבר הספיקה להחזיר את נשמתה לבורא ולהפוך את המספר 27 לכזה שגורם למוזיקאי בן גילם לעצור ולהרהר בחייו על המסלול המהיר של הרוק, בעיקר כשחברים ומוזיקאים עמיתים מסביבך נכנעים להרואין, ואתה נשאר לכתוב על זה שירים. מלחמת וייטנאם נמשכה והתישה את הסטודנטים האמריקאים שהלכו והתעייפו ממאבקים אלימים, וסיבובי ההופעות של יאנג עם קרוסבי, סטילס ונאש המופלאים – סמל מוזיקלי של פיס, לאב אנד אנדרסטנדינג – היו בעצמם זירה של התנגשויות בין אגואים בגודל של וודסטוק.

יאנג היה אמנם צעיר, אבל כבר חתום על לפחות שני אלבומי מופת מצליחים שהפכו אותו מהבטחה קנדית צעירה למוזיקאי בכיר. עד 1971 הוא הספיק לפרק כמה להקות, לקנות בית או שניים וגם להיפרד מאשתו הראשונה סוזאן, שחסרונה עמד במרכז השירים החדשים ועצובים שכתב. מול החיפושים הממושכים אחרי הצליל ולהקת הליווי הנכונה שקדמו לאלבומיו הראשונים של יאנג, "Harvest" נולד כמעט בדרך אגב. "העובדה היא שאף אחד לא חיכה לו", יאנג אמר שנים אחר כך. "עשיתי אותו רק כי הייתי בסיבוב הופעות והגעתי לנאשוויל ופגשתי כמה אנשים ונכנסתי לאולפן והקלטתי את השירים שכתבתי. ואז נסעתי הביתה ונכנסתי לאסם, ואז טסתי ללונדון להקליט עם התזמורת הסימפונית של לונדון, וזה היה 'Harvest'". ככה פשוט.

הסיבה שהביאה את יאנג לנאשוויל, בירת הקאנטרי הדרומי, הייתה הופעה בתוכנית הטלוויזיה של ג'וני קאש לצד כוכבי התקופה לינדה רונסטאדט וג'יימס טיילור. המפיק המקומי אליוט מייצר, שהקים את אולפני Quadrofonic  המקומיים, הזמין את יאנג להקליט כמה שירים באולפן החדש. יאנג קפץ על המציאה, ובעזרת שלישייה של נגני הקלטות מנוסים מהעיר שקובצו בזריזות – ביניהם הבסיסט טים דראמונד והמתופף קני באטריי – הקליט שבעה מתוך עשרת השירים שמרכיבים את האלבום. שלושה מהם, המחושמלים יותר, הוקלטו באסם של יאנג בלוס אנג'לס. אחד – קלאסיקת האנטי סמים "The Needle and the Damage Done" – בהופעה חיה בטורונטו. רונדסטאדט וטיילור תרמו קולות רקע ל"Heart of Gold", והשאר היסטרית מכירות.

וזה כנראה ההסבר הראשון למעמדו של האלבום. שיר מונומנטלי אחד שהציב את יאנג בלב הזרם המרכזי ("השיר הזה שם אותי באמצע הדרך", אומר הציטוט המפורסם של יאנג. "די מהר זה נהיה משעמם, אז סטיתי לתעלה"). אחרי הכול, "Harvest" לא היה שונה בהרבה מ"After The Gold Rush" שיצא שנתיים לפניו, ומתפקד כאחיו התאום כמעט, עד שרבים מתקשים לזכור איזה מהשירים מופיע באיזה אלבום. מבקריו העיקריים של "Harvest" רואים בו דריכה במקום ומציינים את הדמיון התמטי והמוזיקלי של שיר כמו "Alabama" ל"Southern Man" המוקדם יותר. אז למה בכל זאת "Harvest"? יאיר יונה – בלוגר, מוזיקאי ואיש שמבין דבר או שניים בפולק וביאנג – מסביר את מעמדו הבכיר כסוג של הייפ שמאפיין אלבומים קלאסיים ונגישים יחסית: "לא הייפ במובן של להקות אינדי מברוקלין, אבל זה המקום הכי טוב להתחיל בו עם ניל יאנג. כולם יגידו את זה, וזו תשובה שמגלגלת את עצמה. אני אישית יכול להגיד לך שזה לא הפייבוריט שלי בכלל".

כמו כמעט כל אחד שמחזיק מעצמו אוהב יאנג.

"בדיוק. זה כמו להגיד שהתקליט האהוב עליך של רדיוהד הוא 'או.קי קומפיוטר' כשברור, במירכאות כפולות ומכפולות, שכל בן אדם בר דעת ומגניב צריך לאהוב את החומרים המאוחרים שלהם. המעריצים ההארדקור של יאנג לעולם לא יגידו לך ש'Harvest' הוא האלבום האהוב עליהם, אלא אם הם היו בני 17 כשהוא יצא, וזו נקודת הזמן בחיים שבה מגלים מוזיקה חדשה. 'Harvest' הוא הלהיט, הקונצנזוס, כולל העטיפה המזמינה שמזכירה מאוד את הווייב של הקאנטרי. אני חושב שהוא הפופולרי ביותר בגלל הלהיט שבו ובגלל הקונצנזוס שמזין את עצמו – אלבום שכולם ממליצים עליו כנקודת התחלה ואז הוא נמכר בכל מבצעי השלושה דיסקים ב־99 ש"ח שאוהבים בארץ ונהיה נורא נגיש. להגיד לך שמי שמחזיק את 'Harvest' בבית יתקדם גם ל'Zuma', שיצא ארבע שנים אחר כך? לא נראה לי".

"Harvest" אכן מתפקד ככניסה רכה וקלה אל העולם של ניל יאנג ואל הקאנטרי בכלל, החל מצלילי הבאס־תופים־גיטרה שפותחים את "Out On The Weekend" והמפוחית המלודית שמצטרפת אליהם רגע אחרי. מי שפחד מהסגנון ירגיש בטוח מתחת לקול הפלצט המזמין של יאנג, שאין בו גבריות דרומית מאיימת או חספוס נוסח דילן. את העדינות של "Harvest" – רכה גם לעומת תקליטים אחרים של יאנג, בעיקר המאוחרים ומרובי הדיסטורשן – אפשר להסביר גם בעובדה שאת ההקלטות העביר יאנג כשהוא נתון בסד אורתופדי, אחרי תאונת עבודה לא נעימה שנגרמה כשעבד על שיפוץ ביתו החדש. הצליל האוורירי של השירים אמנם הותיר חלל גדול לכתיבה המשובחת של יאנג להדהד בו, אבל לא כל הנגנים שהשתתפו באלבום נהנו מהפשטות שבה נדרשו לבצע את השירים. המתופף קני באטריי למשל – שניגן לפני כן ב"Blonde on Blonde" של דילן וגם עם אלביס וג'ורג' הריסון – חשב שיאנג "שוכר כמה מהמוזיקאים הכי טובים בעולם כדי שינגנו באופן כמה שיותר טיפשי".

באטריי לא שמע אז כנראה את שני התותחים הכבדים של האלבום – "There's a World" ו"A Man Needs a Maid" – שהוקלטו באחת הגיחות של יאנג לאנגליה עם התזמורת הסימפונית של לונדון במקום להקת הליווי הקטנה, ועם סקציות ענק של כלי נשיפה ומיתרים. התוצאה, שמזכירה במידה מסוימת את השפטים הסימפוניים השנויים במחלוקת שעשה פיל ספקטור בשירי "Let It Be" של הביטלס, היא מהרגעים יוצאי הדופן בקריירה של יאנג. נוסף לכך, "A Man Needs a Maid" נהנה גם מהמוניטין המפוקפקים של הטקסט הכי שוביניסטי שניל יאנג כתב, אף שפרשנות סלחנית תמצא בו קריאה נואשת לחום של גבר שכשל בהחזקת מערכת יחסים אמיתית. "חשבתי אולי לקחת עוזרת", יאנג שר שם, "למצוא לה מקום קרוב לגור בו. מישהי שתשמור על הניקיון בבית שלי, תבשל לי ארוחות ותלך" (בלחן היפהפה של יאנג זה כמובן נשמע יותר טוב). השיר נודע גם כזה ששידך בין יאנג לאשתו השנייה, השחקנית קארי סנודגרס, שמוזכרת בשיר כמושא אהבתו הקולנועית של יאנג. חצי שנה אחרי יציאת האלבום הפכו השניים להורים.

המוזיקאי אלון עדר – שקיבל לידיו את השיר הגדול הזה ויבצע אותו בערב המחווה – שייך לצד שדווקא אוהב את העיבוד הגרנדיוזי ואת המסר הישיר של יאנג. "כשהייתי צעיר השיר הזה באמת נשמע לי כמו השיר הכי שוביניסטי שנכתב. עכשיו, כשאנחנו מבצעים אותו, הוא נשמע לי כמו קריאה לעזרה. כשניגנו את השיר גם גיליתי כמה הוא מתוחכם. חלק מהעניין בניל יאנג הוא תחושה של פשטות מוחלטת של המוזיקה, אבל בשירים עצמם אתה מגלה מורכבות רצינית מאוד".

איך נראתה ההיכרות שלך עם "Harvest"?

"אני יכול להגיד שהייתה תקופה מסוימת שהאלבום הזה היה החבר הכי טוב שלי. כשהייתי בצבא המוזיקה של ניל יאנג הייתה הדרך שלי להעביר את הזמן והשמירות. בזמנו אף אחד שהכרתי לא היה בעניין שלו, זה היה הדבר שלי, אז זה בכלל ייצר מבחינתי עולם אישי לגמרי. ברגע שהתחילו לאהוב בארץ את יאנג באופן קצת חסר פרופורציות ואופנתי, פשוט לקחתי כמה צעדים אחורה. כמו שקרה למאיר אריאל שאף אחד לא התייחס אליו, ובשנים האחרונות נהיה קונצנזוס מטורף סביבו".

ויברציות מרוסיה VS הרמוניות מאמריקנה

יחסית לאהדה הגדולה שיאנג זוכה לה היום בישראל, הניסיונות למצוא סימנים להשפעות שלו על המוזיקה הישראלית בזמן אמת קשים יותר. בניגוד לביטלס או אפילו לשנסונרים הצרפתיים, יאנג הוא נוכח־נפקד במוזיקה הישראלית של שנות ה־70. כששמו כבר עולה כהשפעה, זה בדרך כלל לצד קרוסבי־סטילס ונאש, שכחבורה מוזיקלית מתקשרת יותר להוויה ההיפית ששווקה בהצלחה בישראל, מה גם שבדרכה של האמריקנה מנאשוויל לקיבוץ, היא הייתה צריכה קודם כל להתמודד עם מרחבים והרמוניות שינקו בעיקר מאימא רוסיה. אחד ההרכבים שניסו להפשיר את המלחמה המוזיקלית הקרה בין הצדדים הייתה שלישיית קצה השדה, שפעלה בשנות ה־70 והוציאה אלבום אחד ב־77'. ראובן גבירץ – מאנשי השלישייה, שזכה בעצמו לגמוע קילומטרז'ים בסיבובי הופעות מול קהילות יהודיות נידחות בדרום ארצות הברית בשנות השיא של הפולק־רוק – מספר על האופן שבו חלחלה אמריקה אל המוזיקה שלהם: "בקיבוצים המוזיקה הרוסית הייתה נורא חזקה, כל הטרצות הברורות האלה עם הוויברציות האדירות בקול. כשהייתי בלהקת הנח"ל כולם שרו עם ויברציות ענקיות. ההבדל המשמעותי אצלנו היה בהרמוניות, בצורת הכתיבה ובשירה שלנו. השתמשנו הרבה בפלצטים. אתה לוקח את משולש האקורדים הבסיסי, הופך אותו פעם או פעמיים ומקבל הרמוניה אחרת לגמרי".

איך קרה שיאנג והפולק־רוק התאזרחו קודם כל בעיקר בקיבוצים?

"באופן אישי, כקיבוצניק, אני מרגיש שיש פה סוג של קשר לאדמה ולחקלאות, אבל אני לא יודע אם זה עובד ככה על כל הקיבוצניקים", הוא צוחק. "יש סוג של חופש במה שנקרא אמריקנה. מי שבא מקיבוץ יודע מה זה לעמוד בשדה פתוח. זו תחושה שמייצרת סוג כזה של אמנות. משהו שקשור לחופש, גשם, אדמה, קש. אבל יש גם את הטקסט הבסיסי שהוא מאוד מינימליסטי, מאוד חשוף, בלי הרבה שכבות. זה מה שעושה את זה יפה, ישיר ואמיתי. אני חושב שגם ניל יאנג הוא כזה".

ועדיין, למרות הטפטופים העדינים אל תוך המוזיקה הישראלית, רוב הגרסאות המקומיות לקאנטרי האמריקאי נשמעו במשך שנים כמו סוג של טייק אוף דרומי חצי הומוריסטי, עם יונתן מילר בתפקיד הכנר, עם אריק סיני בתפקיד נהג הכרכרה ועם קשר קלוש מאוד לרכות הקטיפתית של נאשוויל. הפדאל סטיל למשל – אותה גיטרה שולחנית מייללת שאחראית כמעט לבדה לצליל של הקאנטרי – היא כלי שעד השנים האחרונות נעדר כמעט לחלוטין מהמוזיקה הישראלית. אחד האחראים לאימוץ החדש שלה הוא הגיטריסט ערן וייץ (רונה קינן, חווה אלברשטיין והרבה אחרים), שפנטז על הכלי במשך שנים ורק לאחרונה זכה לחבוק אחד משלו.

"צליל של פדאל סטיל ואמריקנה הם חלק מאוד משמעותי בסאונד שאני אוהב ומתחבר אליו", אומר וייץ, שהיה אחראי בשנה האחרונה למוזיקה שליוותה את סדרת התעודה "הקיבוץ" של מודי בראון, כולל לא מעט צלילי אמריקנה שייללו בין הצריפים לרפת. "אלה מין אסוציאציות שעובדות לך, אז באופן אינטואיטיבי יצא שחיברתי בין שני דברים שאני מאוד אוהב – מוזיקה רוסית ומוזיקה אמריקאית". החיבור המוזיקלי הזה, וייץ מספר, הוא לא תמיד פשוט. "הפדאל סטיל הוא כלי של עשרה מיתרים שהמרווחים והפדאלים שלו בנויים כדי שינגן הכי טוב אקורדים מז'וריים. הוא בנוי להרמוניה אמריקאית, ודווקא במוזיקה הרוסית שאנחנו מכירים יש המון אקורדים מינוריים וחצאי מוקטנים וכל מיני צלילים שבכלי הזה קשה לייצר. אתה צריך ממש להתאמץ כדי להטמיע אותו לתוך זה. המינור יותר שולט בצליל המקומי".

והנה דווקא בשנים האחרונות יש יותר ויותר מוזיקאים ישראליים שמעִזים לעשות את הדבר עצמו.

"תשמע, קורה פה מה שקורה בכל העולם. זה בלתי נמנע. נהיה מצב כזה שמסורות מיטשטשות, דברים מתערבבים עם המון דברים, אנשים מושפעים וסאונדים חוצים ז'אנרים. הכול נגיש ואנשים רואים ביוטיוב מה אפשר לעשות ולוקחים את זה לעצמם. הסאונד הזה של האמריקנה – זה רק טבעי שהוא יגיע הנה כמו כל שאר הדברים מאמריקה. אבל לפחות זה דבר חיובי כי יש בו דברים נורא יפים".

"ישראל וקאנטרי־רוק תמיד הלכו מצוין", מסכם יאיר יונה. "בקיבוץ זה מגיע משני מקומות – מהחיבור של האנשים לטבע וגם בגלל המתנדבים. אבל לא רק בגללם. יש איזה הלך רוח חופשי יותר של דור ההורים שיכול היה לצרוך את האלבומים האלה, מה שברמת גן ב־71' לא היה עובד. אני חושב שכדאי לשאול את השאלה היותר עמוקה: למה ניל יאנג הוא בכלל פופולרי? אבל אני לא יודע כמה הוא פופולרי כמו ש'Heart of Gold' פופולרי".