מסוכסך: תאמר נפאר לא פוחד לעצבן אף אחד

תאמר נפאר לא מפחד לעצבן, ולא שיש לו ברירה. המהות שלו פשוט מעצבנת אנשים מסוימים: יליד לוד דעתן, שמגדיר את עצמו פלסטיני, לא מהסס להעביר ביקורת על מצב זכויות הנשים בחברה הערבית ושנייה אחר כך כבר חורך יהודים בעברית טובה משלהם. זה בסדר, הוא ראפר, זה חלק ממה שהוא אמור לעשות.

"אנשים מעצבנים באופן כללי", מסביר נפאר בטון מתנצל אך ללא התנצלות, "במיוחד כשמישהו אומר את האמת שלו. גם הצל ואורן חזן אומרים את האמת שלהם, אבל פה זה מישהו שאומר 'כואב לי' ומצביע על צלקת, ואנשים מתעלמים ממנו כאילו זה הוא שמעצבן. בסרט 'החוף' יש סצנה שבה הם כולם בחוף המושלם שלהם, ואחד מהם ננשך על ידי כריש והצעקות שלו מפריעות להם, אז הם משאירים אותו בצד למות. גם כשאתה בתוך הסרט, אתה אומר 'מספיק עם הצעקן הזה', אבל זה מראה איך הראש של אנשים מעוות כל כך עד שהוא לא רוצה להיטיב עם מי שכואב לו. האפתיות של אנשים והנטייה שלהם להדחקה מעצבנות אותי. זה כמו לשים יד על פה של תינוק שבוכה. ההידרדרות לקצה הגזעני שהמדינה הולכת אליו זה מה שמעצבן, לא אני".

[tmwdfpad]אתה רואה את ההקצנה בחברה הישראלית?
"ברור. רבים מי ציוני יותר, מי כבש יותר אדמות, אבל בתוך כל ההקצנה הזאת קיימים גורמים שנלחמים בזה – אני, אודי אלוני, שיחה מקומית".

אז יש עוד תקווה?
"אני עושה איתך את הריאיון, לא? אני עדיין עושה אמנות, עובד עם אודי אלוני, עם איתמר ציגלר. אני רוצה שאנשים יקשיבו. אם אנשים ייהנו מהאמנות שיצרנו, אז אנחנו חיים ביחד. ברגע שכולם – החזק, החלש, בעל הפרבילגיות ונטול הזכויות – מתגייסים לספר את הסיפור של המוחלש – פה טמון הפתרון".

נפאר לא רק מדבר. הסרט "ג'נקשן 48", שכתב יחד עם אורן מוברמן ("השליח", "אני לא שם") וכיכב בו הוא יישום מוחלט של כל שיח השותפות, שלפעמים נראה דמיוני. הסרט, שבוים על ידי אודי אלוני (בנה של יו"ר מרצ המיתולוגית, שולמית אלוני, ביים את "מחילות"), מתאר את סיפורו של ראפר ערבי צעיר מלוד וחברתו הזמרת שמנסים לנווט בין הממסד הישראלי, השמרנות של החברה הערבית והחלומות המוזיקליים שלהם. לאחר שזכה בפרס אהוב הקהל בפסטיבל ברלין ובפרס הסרט הבינלאומי העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה, כעת נפאר מתמודד בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע בקטגוריית השחקן הראשי, ובקטגוריית המוזיקה המקורית, שאותה יצר יחד עם איתמר ציגלר ("החצר האחורית").

"אני מת לקבל את הפרס על השחקן. אני גאה להיות שם, ואני מתמודד מול שחקנים שגדלתי עליהם – שי אביבי למשל. אבל גם יבאס אותי להפסיד במוזיקה, כי זה שלי, אני שולט שם יותר. אני רוצה את השחקן כי זה מגניב וזה ממש מרשים, כך אוכל להראות שאני עושה דברים אחרים חוץ ממוזיקה. ומצד שני, אני רוצה את המוזיקה כי אם אפסיד… זה השטח שלי, אסור לי להפסיד שם".

היו אנשים שלא התחברו לתוכן של הסרט?
"לא שמעתי תגובות שהיו אנטי, וזה הפתיע אותי. יש משהו קסום בחבר'ה האלה, הדמויות בסרט. משהו בדינמיקה שלהם, בחוסר ההתעסקות בפוליטיקה עצמה. טלאל בסך הכל רצה שלא יהרסו את הבית שלו, קארים בסך הכל רצה לשיר. הוא שר על העם שלו. אני יוצר הרבה אמנות שנויה במחלוקת, והרבה פעמים אני יוצר ויכוח, אבל בסרט הזה היה משהו קסום. אנשים שראו את הסרט, לא יודע אם ימנים או ערבים, יצאו עם הרגשה שהם ראו סרט טוב".

האמונה הגדולה בכוחו של הסרט היא אחד מהגורמים שהביאו את נפאר ואלוני לצאת השבוע בהאשמות חמורות כנגד האקדמיה הישראלית. זו העניקה לסרט חמש מועמדויות (לצד פרסים בקטגוריות האמורות, הסרט מועמד גם על צילום, עיצוב אמנותי ועיצוב פסקול), אך אלה אינן מועמדויות לפרסים הנחשבים, כגון פרס התסריט, הבימוי או הסרט הטוב ביותר, שיכול היה לתת להם סיכוי לייצג את ישראל בטקס פרסי האוסקר (שהרי המועמד של ישראל לקטגוריית פרס הסרט הזר הוא תמיד הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי אופיר).

"אני חושב שיש מסר בעובדה שקיבלנו רק את הקטגוריות שקיבלנו", מבהיר נפאר. "אמרו: 'אתה מועמד על משחק, אתה מועמד על מוזיקה, אנחנו לגמרי בעד הכישרון שלך'. אבל את התסריט, את הנרטיב הפלסטיני – את זה הם לא מוכנים לקבל. חס וחלילה שפלסטיני יכתוב סיפור על עצמו. זה בדיוק מה שקורה עם השמאל ועם הימין הישראליים כיום. הימין חושב שהערבי פושע, השמאל חושב שהערבי חף מפשע, אבל שניהם מסכימים שהעורך דין חייב להיות יהודי".

את האשמה תולה נפאר בהיעדר ייצוג ערבי בין חברי האקדמיה. "אני לא חושב שזה במודע. הם לא ישבו עם ג'וני ווקר וצחקו על ערבים, אבל כמה מהשופטים הם ערבים? אפילו לא אחד. הישראלים צריכים להבין שאנחנו אלו שרוצים לספר את הסיפור שלנו".

למי ייעדתם את הסרט? לקהל ערבי? שמאלני?
"לכל העולם. לא שואלים את ספייק לי למי אתה מייעד את הסרטים שלך. הוא לא מכוון רק לשחורים, הוא עושה סרט. אני רוצה שכולם יראו את זה".

יש לך תכנון לשחק בעוד סרט, אולי לא על הסכסוך?
"כן, זה נשמע לי מגניב. אני לא מייצג את הסכסוך, אני מייצג את הפלסטיניות שלי. זה יכול להיות הפלסטיניות שלי בלי קשר לסכסוך, והסרט שלנו לא על הסכסוך בכלל".

הוא לא?
"הוא לא ממש על הסכסוך, הוא לא על יהודים וערבים. הוא על חבורה של פלסטינים אופטימיים שמקבלים נוק אאוט ומתקוממים יום אחרי, כאילו כלום לא קרה, וממשיכים את החלום. חלק מהנוק אאוט זה הרשויות הישראליות, אבל גם דברים אחרים. אנחנו קיימים בלי שום קשר לסכסוך, זה מה שאנשים מתקשים להבין פה".

מתוך כל המסרים שהעברת בסרט, שכוללים ביקורת על הרשויות הישראליות וגם כלפי החברה הערבית, יש משהו שהיה חשוב לך במיוחד?
"בעיקר היצירה מתוך הבור שהם חיים בו, למצוא את האני בתוך המסרים האלה. כלומר, לדבר על המסרים מבלי לפגוע באני. על השיר האחרון בסרט, 'יא רית (הלוואי)', היה לי הכי מרגש לעבוד. זה שיר שהוא אומר בו 'הלוואי והייתי יכול לכתוב לך שיר שכולו קלישאות (…) אני רוצה לדמיין אותנו מתנשקים בגשם, אבל הגשם מזכיר לי את הגג הדולף'. לאו דווקא להתייחס לכל המינוסים האלה כדלק לכתיבה, אלא כשדים שצריך להתגבר עליהם. אני לא צריך את העוני, אני לא צריך את האפליה כדי להתקיים מבחינה אמנותית, אלה שדים שאני מת להיפטר מהם".

זו נקודת מבט מאוד טופאקית.

"הוא עשה את זה טוב ב'Brenda's Got a Baby', אבל זה לא רק הוא. יש בזה הרבה ג'יי קול, יש בזה קצת קיינ'ן ויש בזה הרבה מחמוד דרוויש. אני גם מתגרה בו בשיר הזה, זה הכבוד הכי גדול שאני נותן. אם אתה אומר כמו כולם 'מחמוד דרוויש אמר את זה', זה לא כבוד לאדם. להגיד 'אוקיי, מחמוד אמר ככה, אז אני אקח את זה ואראה איך מסובבים את זה' – זה נקרא לתת לו כבוד".

בזמן שאתה מצטט את מחמוד דרוויש בגל"צ, נוזפים במי שמדבר עליו. איך בכלל ישדרו אותך?
"כאילו זאת הבעיה היחידה. יש לנו את זוהיר פרנסיס (זמר ערבי־ישראלי מצליח מחיפה – מ"ש), שהוא סופרסטאר שעושה שירים לא פוליטיים בכלל, אלא שירי אהבה. גם את זה לא משמיעים. זה עניין של אנטי שפה, אנטי תרבות".

נפאר מכיר את זה טוב, טוב מדי. כשמאחוריו קריירה בת כמעט 20 שנה בתור הראפר הפלסטיני הראשון, הגיע תאמר הכי רחוק שאפשר, אבל לא כאן. ההרכב DAM, שאותו מוביל נפאר יחד עם אחיו סוהיל ומחמוד ג'רירי, מופיע לעתים תכופות באירופה, נחשב להרכב מונומנטלי בעולם הערבי ומוערך על ידי כמה מהראפרים הגדולים בעולם (בהם KRS-One וטאליב קוואלי). בישראל, לעומת זאת, אפשר למצוא אותו מופיע בעיקר מול קהל ביתי בלוד, למעט הופעות נדירות בתל אביב. אחת כזו תתקיים ביום שישי הקרוב בסינמטק, גם בהרכב DAM וגם בהרכב הנקרא על שם הסרט, "ג'נקשן 48", הנוצר במיוחד עבור הסרט ומנגן כחלק מהסרט. בהרכב זה חברים גם סאמח זוקוט (סאז), הזמרת מייסה דאו ואיתמר ציגלר. זה ממש לא השת"פ האחרון שצפוי לו בקרוב.

"אני עובד עם רע מוכיח על אלבום ומופע מוזיקלי ותיאטרלי. נופיע שנינו בערבית, בעברית ובאנגלית. במשך תקופה ארוכה לא עשיתי שירים בעברית. התחלתי באנגלית, ועברתי לעברית, נתקעתי בערבית ואמרתי שאני לא חוזר לעברית. אז חזרתי לאנגלית ועכשיו אני חוזר לעברית. אני משוכנע שכל המאבק שלי עם שפות הוא בשביל להגיע למצב שבו אני מלהטט בין שפות באופן חופשי. באמצע משפט בערבית אני יכול לזרוק חצי משפט בעברית, שיש בו גם אנגלית וג'מייקנית – ככה זה כשאתה עוף מוזר, כמו כל הפלסטינים שחיים פה בארץ למעשה. וזה לא רק זה. זה הולך להיות תאמר האבא, תאמר המורד, תאמר שאוהב סקס. זה יהיה תאמר בן ה־37, עוד לא עשיתי אלבום בן 37".

אז גם בקריירה המוזיקלית שלך אתה מכוון לכל העולם?
"אתה יכול להיות לוקלי, אבל צריך לזכור שהעיר והשכונה שלך בסופו של דבר שייכים לכל העולם. העניין הוא לא השפה, אלא השפה התקשורתית. את זה אני מחפש כל הזמן. איך להיות אוניברסלי מבלי לשכוח את הלוקלי".

תאמר נאפר וג'נקשן 48 יופיעו בסינמטק תל אביב, שפרינצק 2 תל אביב, שישי (26.8) 23:30, 33־53 ש"ח