50 שנה לאלבום שיצא נגד דיקטטורת הטעם הטוב ושינה את עולם הרוק

היום זה אולי לא תמיד נראה ככה, אבל רוקנ'רול זו מוזיקה של מגניבים. נענוע הירכיים והג'ל בשיער, וגם אחר כך החולצות הפרחוניות והשיער הארוך – כל אלה היו סממנים של אנשים עם גרוב, יפים ויפות שחוגגים עם האנשים הנכונים. גם אם הם היוו אלטרנטיבה כלשהי, זה לדור ההורים. בשנות החמישים והשישים צעירים רצו להיות רוקנ'רול כי זה היה באופנה. אלביס היה באופנה, הביטלס היו באופנה, הסטונס היו באופנה. הראשונים שעשו רוקנ'רול לשוליים, לאנשים המוזרים, היו הוולווט אנדרגראונד.

מבחינה מוזיקלית ותרבותית אנחנו זוכרים את 1967 כשנה שבה האור וצבעי הקשת האירו את העולם המערבי, שבה צעירים וצעירות ניסו לחיות לפי אידיאלים חדשים וחופשיים שהיום נשמעים כמו קלישאות, אבל אז שלום ואהבה נשמעו כמו מושגים מהפכניים ורעננים למדי. ועדיין, בשוליים התרחשה מהפכה נוספת, גדולה לא פחות – המהפכה שנתנה קול לצעירים שאף אחד לא רצה לעשות איתם אהבה חופשית, שלא ראו את האור ושצבעי הקשת היו עבורם קלישאה כבר אז.

באלבום הראשון של הוולווט אנדרגראונד, The Velvet Underground & Nico, שחוגג היום חמישים שנה לצאתו, שרה ניקו, הזמרת הגרמניה בעלת הקול העבה, בתרגום חופשי: "כשאתה חושב שהלילה מבין אצלך את המוח / שבפנים אתה מעוות ולא נוח / תדע שלראות יש לך כוח / בבקשה תוריד את הידיים / כי אני רואה אותך". היא שרה את המילים של השיר הזה, "I'll be Your Mirror", על רקע בלדת רוקנ'רול עייפה, חצי מעוותת, כמו גרסה עלובה של ריקוד סלואו שהדחויים והדחויות לעולם לא רקדו, ואליהם היא מדברת. זו מהפכה.

בלי הביטלס אולי שום דבר שאנחנו מכירים לא היה נראה אותו הדבר, אבל בלי "אלבום הבננה", שעליו אמר בריאן אינו שרק 30 אלף איש קנו אותו אבל כל אחד מהם הקים להקה, לא היה כל מה שאנחנו מכירים כ"רוק אלטרנטיבי". הלהקה המוזרה הזאת, ששילבה טקסטים על פטישיזם, הרואין וטרנסג'נדרים על רקע מוזיקה שנשמעת כאילו היא הולחנה במציאות אלטרנטיבית שבה הסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג הוא סממן לאסתטיקת פופ, הייתה הראשונה שיצאה בקול גדול ומגובש נגד דיקטטורת הטעם הטוב. לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון, ניקו ומורין טאקר היו הראשונים שאמרו ששירי רוק יכולים לשאוב השראה ממשוררי התקופה; שמוזיקה קלאסית מודרנית ואוונגארדית לא צריכה להישאר בכותלי האקדמיה, אלא יכולה להשפיע על המציאות ש"בחוץ" ולדבר לצעירים שרגילים לפופ; ושכולם יכולים להשתתף במשחק.

היופי באלבום הזה הוא שהוולווט אנדגראונד גם ניצחה במשחק הזה, עם החוקים שלה. מדובר באלבום עם כמה משירי הפופ והרוק היפים ביותר שנכתבו, עם מלודיות רגישות ועדינות, שדווקא העובדה שהן פורחות מתוך המים העכורים גורמת להן לזהור באור יקרות ובבהירות מופלאה.

אלטרנטיבה לאלטרנטיבה

רוב מה שמכונה בתרבות שלנו "אלטרנטיבי" הוא לא באמת אלטרנטיבי. המילה הזו נהייתה סתם עוד סמל מסחרי שאמנים מתהדרים בו. לכתוב ב-1966 יצירה אוונגרדית של 8 דקות כמו "European Son" או שיר על BDSM כמו "Venus in Furs" – זו אלטרנטיבה. זו אפילו אלטרנטיבה לאלטרנטיבה. וזה מה שהכניס לרוקנ'רול את הדחויים באמת, ופתח את השדה הזה גם למי שיפה בצורה אחרת ומרגיש מוזר בתוך החגיגה המדומיינת של סקס, סמים ורוקנ'רול – כי סקס מגיע בכל מני צורות, סמים באים בכל מני צבעים ורוקנ'רול הוא גם כינורות חורקים, רפטטיביות, ומכנסי לייטקס שחורים, ותשאלו את דיוויד בואי, קורט קוביין או הילה רוח.