PC Music: הלייבל המוזיקלי שיגרום לכם להתפלש בליפ גלוס וסוכר

באוגוסט האחרון התרחש משהו מפתיע בפלטפורמת המסיבות המשפיעה של הבוילר רום. באירוע שהתקיים בלוס אנג'לס לכבוד השקת האי.פי החדש של הדסון מוהוק הופיעה בפעם הראשונה אי פעם QT, יוצרת פופ חדשה ומסקרנת. כשהגיע תורה עלתה לבמה בחורה, התיישבה על כורסה והחלה לעיין במגזינים ובעלונים פרסומיים, כאשר מסביבה מתעופפות בועות סבון. בזמן שהיא יושבת שם בשקט ולא פוצה פה, החלו להישמע פכפוכי מים וצלילים של משקה תוסס. מהרמקולים בקע קול נשי מתוק שסיפר למאזינים על אודות משקה אנרגיה חדש. “בשבילי זאת אנרגיה מאוד טבעית", אמר הקול, ״אבל יש שאומרים שהיא לא מהעולם הזה. לכן הייתי חייבת לשים אותה במשקה!״. הקהל עמד מנגד אובד עצות – צוחקים עליהם? מנסים לשכנע אותם לקנות את המשקה? יש בכלל משקה כזה? האם מי שיושבת מולם היא QT?

QT היא אחד מהתוצרים של סופי (Sophie) ושל איי.ג'י קוק (A.G. Cook), אשר תחת הלייבל הלונדוני הטרי פי.סי מיוזיק (PC Music) הצליחו לעורר לא מעט בלבול ולהעלות שאלות רבות הקשורות לאותנטיות, זהות, פופ ומוזיקת אנדרגראונד. באמצעות שאילת אלמנטים מהדימויים של תחילת המילניום, מהפופ המסחרי, מהאינטרנט ומהג'יי־פופ, פי.סי מיוזיק יוצרים עולם רווי פרטים ושכבות, מואץ ואינטנסיבי. לעתים זה הדבר המתוק ביותר שקיים, ולעתים זה הדבר הכי היסטרי ששמעתם. האמנים של הלייבל מדגימים זאת היטב; בעוד האנה דיאמונד תגרום לכם לשלוח מסרונים עם אימוג׳י של לבבות לקראש שלכם, Gfoty עלולה להכניס אתכם להתקף חרדה קל וברגע שתשמעו את Tielsie לא תהיה לכם ברירה אלא לצאת לרקוד.

פי.סי מיוזיק מתאפיין באסתטיקה היפר־ריאליסטית, שמורכבת ברובה מדימויים פלסטיים ומעוררת את תחושת הסינתטיות שניתן לדמיין שתהיה קיימת בפרסומת לבושם משנת 2107. הוויזואליות הפופית והמנצנצת של הלייבל שמה אותו במרכז תשומת הלב של הרשת, והיא עוררה ויכוחים רבים. צד אחד סבור כי מדובר בדבר המוצלח ביותר שקורה בתרבות כרגע והצד השני טוען שזו הבדיחה הגרועה הנוכחית. הרעש זיכה את הלייבל בהתייחסות מכיוונים מבוססים יותר – בעוד המגזין רזידנט אדוויזור נכנס לעובי הקורה עם התהייה “האם זה הפאנק החדש", מוסדות כמו “ווג" ו"הגארדיאן" סיקרו את התופעה מרחוק יותר והתייחסו אליה כאל “תת התרבות החדשה והמשונה".

אחת הסיבות שהלייבל מעורר כל כך הרבה עניין היא המסתורין שאופף אותו. אי אפשר ממש לדעת מי עומד מאחורי המוזיקה, שכן הזהויות האמיתיות של אמני הלייבל מוסתרות מאחורי דמויות שנתפרו ועוצבו במיוחד בשביל להשלים ולהעצים את המוזיקה שלהם. בראיון לאתר פיצ׳פורק, סופי, שאמנם לא פועל תחת הלייבל אבל מזוהה איתו באופן ישיר, מסביר כי צריך לנצל כל הזדמנות להעביר את מה שאתה רוצה לומר, “במקום להגיד ‘הנה המוזיקה שלי וככה אני נראה'. לאף אחד לא אכפת".

כשמאזינים לאמנים כמו סופי, איי.ג'י קוק או דני ל. הארלה (Danny L. Harle), קשה לתפוס את העובדה שהם בעצם בחורים. השירה, המתבצעת בידי בנות, עוברת מניפולציה עד שהיא נשמעת כמו הדבר הכי גירלי שאפשר להעלות על הדעת. סופי אפילו מגדיל לעשות ומעלה בחורות לבמה שיופיעו במקומו. האימג׳ים הוורודים, השמות המעורפלים והעובדה שבעצם בשום שלב לא רואים את האמנים עצמם תורמים לבלבול ויוצרים טשטוש של מגדר וזהות.

זהו רק קצה הקרחון של המסתורין. בראיון נדיר בכנותו למגזין “טאנק", ראש הלייבל איי.ג'י קוק מסביר שהוא פועל פחות כמנהל של לייבל עצמאי ויותר כראש מחלקת A&R, שמתמחה בטיפוח כישרונות. “אני מאוד נהנה להקליט אנשים שבדרך כלל לא עושים מוזיקה ולהתייחס אליהם כאילו היו אמנים של חברת תקליטים גדולה. בדרך כלל אנחנו מפתחים אישיות מוזיקלית ויזואלית מאוד חזקה, שהיא גם אישית וייחודית", אומר קוק. ובאמת, הגישה הזאת נוטפת מכל אחת מהדמויות שהלייבל מייצר, מליפגלוס טווינס, שלהן הוצמד התיאור “תאומות זהות שאין להן דבר במשותף", ועד נסיכת הלייבל, האנה דיאמונד.

האנה היא כנראה לא הבחורה המתוקה, הנאיבית והקצת שטחית שהיא מדמה את עצמה להיות, אבל כל אספקט בדמות שלה משקף את התכונות הללו בצורה ספציפית ומדויקת. הסאונד בשירים שלה הוא אינפנטילי בצורה מושלמת, הטקסטים שלה נשמעים כאילו נכתבו בידי ילדה קטנה (“אנחנו נראים טוב בוורוד ובכחול/ אתה אוהב אותי – אולי זה נכון") והדימויים הם ורודים־מדי־מרוטשים־מדי־מנצנצים־מדי. הם לוקחים את זה כל כך רחוק, עד שגם בראיונות האמנים נצמדים לדמות שנבנתה להם, ונדמה כאילו כל התשובות לראיונות נכתבו מראש בידי קופירייטרים. למשל, כשאנשי Noisey (ערוץ המוזיקה של מגזין “וייס") שאלו את Girlfriend Of The Year) GFOTY) מה עומד מאחורי השם, היא ענתה “GFOTY זה מצב רוחני שניתן להשגה רק דרך הרמה העמוקה ביותר של מדיטציה בחוף ים בברבדוס המוקף במדריכי ג׳ט סקי חמודים". ההטעיות המרובות האלו אף הובילו לתאוריית קונספירציה שלפיה אדם אחד מגלם את כל התפקידים בלייבל מחדר השינה שלו.

בין שמדובר באיש אחד או ברבים, כנראה שהכל נעשה ללא אמצעים ממשיים, ואולי באמת על פי.סי מהמיטה. כלומר, למרות האסתטיקה הגלוסית ועבודת המיתוג שמאפיינת יותר חברת תקליטים גדולה, פי.סי מיוזיק לא כאן בשביל לעשות כסף ולא באמת מנסה למכור לכם שום מוצר, אלא כדי ליצור משהו רענן ושונה לגמרי מהמוכר והידוע. כיוון שהם פועלים בשוליים ולא מחויבים לאף סטנדרט, הם חופשיים למתוח את תרבות הפופ המיינסטרימית לקצה, להוציא את כל הסודות שלה מהארון ובכך לרוקן אותה מתוכן ולמלא אותה מחדש בטירוף ממותק. התוצאה היא פופ מלא סתירות פנימיות, שבמובן מסוים מדמה את הרגעים הכי אמיתיים של הפופ המסורתי. אתם יודעים, הרגעים האלו שבהם בריטני ספירס הופכת מנערת בית ספר עם קוקיות לאישה משוגעת עם ראש מגולח.