סערת התרבות: על מה באמת נלחמים כאן?

ורידים במצח התנפחו, גרונות הצטרדו, כפיים נמחאו, פעימות הוחסרו, אבל רגע, מי נגד מי במלחמה התרבות הזאת? איפה מתנהלים באמת הקרבות? ומי רק חיכה להזדמנות לעמוד על רגליו האחוריות? מעשה בגנרלית מירי רגב וצבא האמנים החופשיים, המזרחיסטים הזועמים והאזרחים המשועממים

מלחמת התרבות. איור: יובל רוביצ'ק
מלחמת התרבות. איור: יובל רוביצ'ק
24 ביוני 2015

קיץ ללא מלחמה איננו קיץ ישראלי. הסערה האחרונה, המכונה באופן ממצה למדי "מלחמת התרבות", לא נשענת על ההיגיון הבינארי המאפיין את הסיבובים הדו שנתיים בעזה. קל אמנם לחשוב עליה כמאבק בין הגנרלית מירי רגב – מצביאה ערמומית ועשויה ללא חת – לבין צבא האמנים החופשיים השומרים על גבולם מפני פלישה ברברית. למעשה מדובר במלחמה מסועפת ומרובת חזיתות, המונעת מתערובת של אינטרסים כלכליים, מאבקי מיעוטים וקרבות פוליטיים. בכל הנוגע לריבוי קווי העלילה, נדמה כי מלחמת התרבות הייתה יכולה לספק חומר לעונה שלמה של "משחקי הכס": גילה אלמגור הייתה מכתתת רגליה לירושלים בשריון אבירי ודורשת את ראשה של שרת התרבות באיומי חץ וקשת, ואילו הצבא המזוין של חברי מרכז הליכוד היה מפתיע את הגרבוזים בעיצומה של חגיגה משפחתית. במציאות, למרבה הצער, זה מצטלם אחרת לגמרי.

על מה בעצם מתנהלת הלחימה? תלוי את מי שואלים. 3,700 האמנים ואנשי התרבות שחתמו על העצומה שפורסמה לפני כשבועיים ברשת – ובהם משה איבגי, יהונתן גפן ואוהד נהרין גורסים שמדובר במלחמה על הדמוקרטיה ועל חופש היצירה בישראל; נציגי הפריפריה והאקטיביזם המזרחי רואים בכך תגובה היסטרית של הגמוניה תרבותית החרדה לכיסה; רגב, לדבריה, נלחמת נגד יצירות המערערות על הלגיטימציה של מדינת ישראל – ויש הטוענים שמדובר בכלל במהלך ציני שמטרתו לזכות אותה בתמיכתם של חברי מרכז הליכוד.

אין צורך להשלים תואר בגילמן כדי לדעת שאנו חיים בעידן של נרטיבים. מלחמת התרבות היא בעת ובעונה אחת מלחמה על כסף, חופש ביטוי, כוח פוליטי ושוויון זכויות. כדי להבין אותה כראוי יש להביא את הסיפור של כל אחת מהן, וגם אז – אפילו אם נאמץ חוש דידקטי מפותח במיוחד – אף אחד לא מבטיח שזה יהיה פשוט.

זו פקודה. מירי רגב בטקס פרסי התיאטרון (צילום: בן קלמר)
זו פקודה. מירי רגב בטקס פרסי התיאטרון (צילום: בן קלמר)

פרק ראשון

ובו יסופר על נשק הצנזורה, שוליים לא סהרוריים וערבים בכירים

הזירה המרכזית במלחמת התרבות מתקיימת במישור האידיאולוגי בין אמנים החרדים לגורלו של חופש היצירה בישראל לבין שרת התרבות, שכיאה למצביאה מחוננת לא מהססת להשתמש בנשק הצנזורה. ימים אחדים לאחר כניסתה לתפקיד לא היססה רגב להקפיא את תקציבו של תיאטרון אל־מי­דאן שהעלה הצגה בהשראת רוצח החייל משה תמם, איימה לבטל את תקציב תיאטרון ה­ילדים אל מינא בראשותו של נורמן עיסא לאחר שעיסא סירב להופיע מחוץ לתחומי הקו הירוק (וחזרה בה), הביאה להוצאת הקרנתו של הסרט "אל סף הפחד" (העוסק ברוצח יגאל עמיר) מפסטיבל הקולנוע בירושלים ובמקביל פיזרה אמירות מגלומניות באופיין המעידות על אג'נדה מדאיגה: "אתה כבר תדע במה אתמוך ובמה לא", השיבה רגב ליו"ר ארגון השחקנים אוהד קנולר כשביקש בתגובה לדבריה לדעת "מה מותר ומה אסור". מאז נתפס קנולר בעיני שחקנים שלא הבינו את הנימה הצינית בדבריו כמשת"פ של ציר הרשע.

בדומה לרגב, צבא האמנים החופשיים אינו מתאפיין ברטוריקה מאופקת. לטענתם הממשלה הנוכחית איננה מאיימת רק על חופש היצירה אלא על הדמוקרטיה הישראלית בכללותה. "מדובר בדברים שמעולם לא נאמרו בכזאת רמה של גסות ובאופן כל כך ישיר. הציבור צריך לחוש מאוים", אומר לירן עצמור, מפיק הסרט "שלטון החוק" ומי שעומד מאחורי עצומת האמנים כנגד מדיניות הממשלה. "הסכנה הגדולה ביותר היא הצנזורה העצמית שיחילו על עצמם הפקידים והגופים התומכים ביצירות אמנות בישראל. הצנזורה הגלויה, שאנחנו עדים לה בימים האחרונים, היא משהו שעוד אפשר להילחם בו. הבעיה האמיתית והחמורה יותר היא השטח, שמקבל בצייתנות ומחליט להכניס לעצמו לווריד את סולם הערכים המצופה ממנו. הפעולות הבאות של הצנזורה כבר לא יהיו גלויות. אף אחד לא יידע מהן".

דרור מורה, יוצר הסרט "שומרי הסף" (שגם הוא, כמו "שלטון החוק", מעלה ביקורת חריפה כלפי הנעשה בשטחים), מוסיף: "רגב שכחה שהיא כבר לא צנזורית צבאית והיא מרגישה שהתפקיד שלה הוא לקבוע את גבולות הגזרה. ועדת התוכן של הסינמטק בירושלים בחרה אילו סרטים ראויים להקרין על פי קריטריונים מקצועיים. עם כל החלחלה שיש לי מיגאל עמיר, הוא לא האישיו כאן – אסור שאישיות פוליטית תכתיב תכנים תרבותיים. בזמן האחרון אני חושב הרבה על השורה של אריק איינשטיין 'ארצי מולדתי את הולכת פייפן' ומזדהה איתה. התחושה שלי היא שאנחנו בתחילתו של מדרון חלקלק מאוד, מגבירים מהירות לקראת התהום".

לצד הרומנטיקה המיוסרת, מורה מזכיר בדבריו את הטיעון החזק ביותר העומד לזכותם של האמנים: תפקידה של רגב על פי חוק אינו להתערב בתכנים, אלא לגייס תקציבים ממשרד האוצר ולחלקו בין מוסדות תרבות. בהקשר זה אסור לשכוח כי תקציב התרבות בישראל מזערי ממילא, ולרגב צפויה עבודה בכלל לא קלה. תקציב משרד התרבות והספורט הסתכם בשנת 2014 ב־694 מיליון ש"ח (על פי נתוני obudget), כרבע אחוז בלבד מתקציב המדינה. באיטליה משקיעים בתרבות פי ארבעה, בפולין פי חמישה, בצרפת פי שישה ובדנמרק פי שמונה. בדוח שהוזמן על ידי פורום מוסדות התרבות בשנת 2012, מצאו הכלכלנים מיקי גור ומאיר אמיר כי יש להגדיל את תקציב התרבות ב־128 אחוז כדי לטפל במשבר המעמיק.

המוסדות הזוכים למרבית התקצוב הם נציגי התרבות הממוסדת, חביבת ועדי העובדים והפנסיונרים. 84 מיליון ש"ח הוענקו בשנת 2014 לתיאטראות (מתוכם 16 מיליון להבימה ו־12 מיליון לקאמרי), 33 מיליון למחול ו־20 מיליון לאופרות. לא מפתיע, אם כך, שנציגיהם היו הראשונים להתרעם על השינוי בסטטוס קוו. לפני כל הצידוקים האידיאולוגיים, התבטאותו של השחקן עודד קוטלר, שקשרה בין מצביעי הליכוד לעדר בהמות, הייתה קודם כל סימפטום היסטרי המעיד על חרדה מפני פגיעה אפשרית בכיסו. בפגישת הפיוס שארגן הנשיא ריבלין בין רגב לנציגי האמנים, נמלט קוטלר לשירותים כדי להתחמק מהתמונה הקבוצתית.

דווקא בשוליים אפשר למצוא עמדות מפוכחות המגובות לעתים גם בצעדים אמיצים. רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון, עורכי כתב העת לשירה "מעין", הודיעו בתחילת השבוע כי יוותרו השנה על תמיכת משרד התרבות "לנוכח המתקפה מול מוסדות תרבות של הציבור הערבי, מול קביעת מדיניות העוינת יצירה עם ביקורת חברתית ופוליטית, ואווירת רדיפה והסתה שבה מדי יום נחשף, מוקע ונגזר דינו של יוצר או מוסד תרבות אחר", כתב ארד בדף הפייסבוק שלו. עבור פרויקט כ"מעין" מדובר ככל הנראה בגזר דין מוות, שכן הוויתור על תמיכת משרד התרבות גורר אחריו גם ויתור על תמיכתה של עיריית תל אביב שמציבה את תמיכת משרד התרבות כקריטריון. יחד מדובר בשני שלישים מתקציב כתב העת העומד על 89,000 ש"ח בשנה.

מכתתת את רגליה מהאולם. גילה אלמגור בטקס פרסי התיאטרון (צילום: בן קלמר)
מכתתת את רגליה מהאולם. גילה אלמגור בטקס פרסי התיאטרון (צילום: בן קלמר)

צ'יקי, אתה לא חושב שאתם נכנעים לשרת התרבות?

"ראשית, זה לא מכוון רק כנגד מירי רגב. נתניהו ניסה במהלך הנאומים שלו להסית נגד עמוס עוז על איזו שטות ונכשל, אחר כך הייתה הפרשה של פרסי ישראל, אחר כך בנט עם אל־מידאן, ובסוף המינוי של מירי רגב שהייתה יכולה להיות שרת גמלאים פעלתנית. דבר שני, זו לא כניעה, זה צעד הצהרתי. כמו שאמרה איילת שקד, המנטורית שלי: צריך להחרים את המחרימים".

"יש כאן הסתה מצד הממשלה נגד התרבות הישראלית ונגד השמאלנים", הוא מוסיף. "האמת היא שהלוואי שהיה מגיע יותר כסף לתרבות בפריפריה או לתרבות שאינה התיאטראות הממוסדים, אבל יש רק יצירת שנאה, הכה באמנים והצל את העם. וכשאני אומר הצל, אני מתכוון לזה. המצחיק הוא שהתיאטראות הממוסדים פחדנים ומשום מה מאשימים אותם באיזו חתרנות. כשהפקתי את ההצגה שלי 'קדימה' על מלחמת לבנון השנייה, אפילו לא השקעתי כסף לבול כדי לשלוח אותה להבימה או לקאמרי".

נחתום את הפרק באנקדוטה. ידוע כי מאחורי כל רגע היסטורי גדול עומד אזרח קטן עם עודף משווע בזמן פנוי: גברילו פרינציפ הביא לפרוץ מלחמת העולם הראשונה כאשר רצח את יורש העצר האוסטרו־הונגרי פרנץ פרדיננד; ואילו ואן דר לובה, קומוניסט מובטל, גרם לכאורה להצתת הרייכסטאג שהביאה להתבססות המפלגה הנאצית בשלטון. האזרח שהצית את מלחמת התרבות, כפי שמתברר כעת, הוא שמאי גליק – אחיינו של פעיל הימין הקיצוני יהודה גליק. גליק הצעיר, שפנה למערכת Time Out בבקשה להתראיין (חיפוש זריז בגוגל מלמד כי הוא יצר קשר גם עם גופים נוספים), מגדיר עצמו כ"פנים האמיתיות של הצנזורה התרבותית בישראל". לדבריו הוא היה הראשון לזהות את התכנים החתרניים בהצגה "הזמן המקביל" (וכן במופע המחול "ארכיון" של ארקדי זיידס, שמשרד התרבות הסיר ממנו את חסותו בתחילת החודש) ולהביא זאת לידיעת הנוגעים בדבר.

"בעיתון אחר כתבו שאני נגד המדינה ושאני לא נחמד", מסביר גליק. "אבל אני אדם מאוד נחמד. אני בעד חופש הביטוי, אבל כשאני רואה יצירה שהיא נגד חיילי צה"ל זה לא מקובל עליי. יום אחד ראיתי שחיים לוסקי, חבר שלי בפייסבוק, עשה אטנדינג להצגה 'הזמן המקביל'. אמרתי לעצמי שאם הוא, מישהו שהצביע לרשימה המשותפת, הולך לכזאת הצגה אז בטח זה משהו מעניין. התקשרתי לתיאטרון, והפקידה הערבייה אמרה לי שזאת הצגה על אסיר ביטחוני. ביקשתי לשאול על איזה אסיר, אבל היא לא רצתה להגיד. יש מיליון ערבים, אתה יודע, אבל נפל לי האסימון שהוא ערבי בכיר. פניתי בעניין הזה בפייסבוק ובמייל לכל חברי מועצת העיר חיפה ולעשרות עיתונאים. זה הגיע בשלב מסוים למשפחת תמם וככה זה הופץ גם בתקשורת. עכשיו אני פועל להורדת חסות להצגה של ארגון שוברים שתיקה בתיאטרון החאן".

אקט סמלי. יהושע סימון (מימין) ורועי צ'יקי ארד. צילום: יולי גורודינסקי
אקט סמלי. יהושע סימון (מימין) ורועי צ'יקי ארד. צילום: יולי גורודינסקי

פרק שני

ובו ידובר על לחם אחיד, קוויאר ו־67 שנות סתימת פיות

בזמן שבחזית המרכזית הגנרלית רגב וצבא האמנים עסוקים במלחמת התשה, נציגי השיח העדתי שועטים לכיוונם ממזרח. פעילים כגון שולה קשת, רון כחלילי ואופיר טובול אינם מגבים בהכרח את ההתבטאויות של השרה רגב, אך הם נחושים לנצל את הבמה כדי להצביע על החלוקה הבלתי השוויונית המאפיינת את תקציב התרבות בישראל לדורותיו.

"מדברים היום על הצנזורה של השרה, אבל למעשה יש כאן 67 שנים של צנזורה וסתימת פיות", אומרת קשת, מנכ"לית תנועת אחותי המושתתת על עקרונות הפמיניזם המזרחי. "90 אחוז מכלל המשאבים של מינהל התרבות תומכים ביצירות ובמוסדות אשכנזיים, יהודיים, לבנים ואירופוצנטריים. מעט מאוד הולך לתרבות ערבית, מזרחית ואתיופית. האתגר של שרת התרבות הוא להיות מחויבת לפלורליזם ולחלוקת משאבים לשאר הקהילות, ואותם גופים צריכים לדעת לחלוק.

"הקריטריונים של משרד התרבות הם קריטריונים מערביים", היא ממשיכה. "לכן מדובר בצנזורה פר אקסלנס של תרבות מזרח תיכונית, והמגמה היא פוליטית לחלוטין – להיות מדינה אירופית. פסטיבל ישראל נתמך ב־3 מיליון וחצי ש"ח. פסטיבל 'לבי במזרח' שנפתח השבוע נתמך ב־30 אלף ש"ח. איך אפשר להרים ככה פסטיבל תרבות?".

לטענותיה של קשת יש אחיזה חזקה במציאות. דוח שהוגש למשרד התרבות בשנת 2012 מטעם קואליציית לבי במזרח (שתנועת אחותי היא חלק ממנה) מצא שורה של נתונים חריגים: בתחום המחול, לדוגמה, 98 אחוז מהתקציב בשנת 2011 הוקדש למחול בעל אופי אירופוצנטרי להגדרתם, והפירורים שנותרו חולקו בין מחול ערבי ומחול מזרחי; בתחום התיאטרון 94 אחוזים מהתמיכה הוענקה לתיאטרון בעל אופי מערבי; נוסף על כך הקואליציה מפנה את תשומת לבו של המשרד לתקצוב התמוה של האופרה בתל אביב – 20 מיליון ש"ח בשנת 2014 – סכום עצום ביחס לקהל המצומצם של המוסד.

"מירי רגב באה והעלתה סימני שאלה על החלוקה המעוותת של תרבות 'גבוהה' ו'נמוכה'", אומר טובול, העורך הראשי של המגזין האינטרנטי קפה גיברלטר. "היא אמרה שהתקציבים יופנו לסבסוד וקידום של מיעוט אליטיסטי, לסבסוד לתרבות של העם. זוהי בעיניי אמירה דמוקרטית במובן העמוק של המילה, חברתית ואפילו מהפכנית. עד היום התנהלה כאן דיקטטורה של מונופול התרבות, שהפעילה צנזורה בוטה על כל מי שלא שייך אליה באין מפריע. צנזורה שפגעה בכל יצירה שהיא מחוץ לתל אביב.

"חלק מהאמנים מדברים בשם החופש שלהם לבקר את המדינה או לאתגר את השיח. אני מעריך שהם מתכוונים לזה שהציבור אמור לממן את הסרטים בז׳אנר 'יורים ובוכים' שלהם, והאמת – אני חושב שנסתדר מצוין בלעדיהם. ביקורת חברתית אמיתית וויתור על פריבילגיות לא יצאו מעולם ממונופול התרבות. האמנים שהעבירו ביקורת אמיתית על השלטון כך או כך לא ביקשו את המימון שלו. אני מקווה מאוד שהסערה הנוכחית, מעבר לדיבורים, תיצור חלוקה מחודשת והוגנת של תקציבי התרבות ותפנה את התקציבים הללו אל הפריפריה. המדינה אמורה לתקצב לחם אחיד, לא קוויאר".

הקולנוען רון כחלילי, יוצר סדרת הדוקו "ערסים ופרחות – האליטות החדשות", מוסיף: "ברגע ששרת התרבות תעמוד עם מספריים, ברגע שהיא תבוא ותגיד בצורה מסודרת את מה שהיא מנסה להגיד – 'אני את תקציב התרבות אחלק באופן שוויוני ואחר', אעמוד מאחוריה כחומה בצורה, לא משנה מאיזו מפלגה היא. 90 אחוז מהמחזות המוצגים בתיאטרון הלאומי בישראל הם אמריקאיים. לא ייתכן שלחרדי, למתנחל, ללהט"ב ולפלסטיני לא יהיה ייצוג.

"חייבים לפרק את התפיסה שלפיה תל אביב היא עיר הקודש התרבותית. גילה אלמגור לא צריכה לכתת את רגליה לירוחם ולחצור הגלילית. כשגילה אלמגור מגיעה לירוחם ולחצור הגלילית היא צריכה להרגיש שהיא באה לספוג תרבות. החונטה השלטת הזו עבשה, לא מעניינת. במקום שייפתחו וייתנו לתרבויות אחרות להיכנס להיכלי השיש המעופשים שלהם, הם מסתגרים ומתבכיינים עם כל מיני קלישאות של שמאל לבן".

עבור רבים, במלחמה על חופש הביטוי הלוחמים ממזרח נתפסים כגיס חמישי. במקום להתייצב לצדם במאבק על הדמוקרטיה, הם מדברים על דמוקרטיה מסוג אחר, וחלקם אפילו זוכים לקריצות מהאויב (בפוסט שפרסמה השבוע בעמוד הפייסבוק שלה, הודתה רגב לכחלילי על תמיכתו). יש אנשים שהמזמור הישראלי הידוע על מדינת תל אביב המנותקת, שמתנגן בריפיט עוד מתקופת הבחירות, עושה להם חשק לנפץ את הסטריאו. הבמאי רני בלייר אמר לנו כי לדעתו "הניסיון לחבר את האמנות והתרבות הישראלית לאשכנזיות ולשמאלנות הוא טעות פופוליסטית ולא ראויה". ואכן, מה יהא על יוצרים מעורבים עדתית? האם יוצר חצי תוניסאי וחצי רומני יזכה לדידם של קשת, טובול וכחלילי רק למחצית המימון? המוזיקאי ניצן חורש בחר בנימה ממלכתית פחות: "תמיד כיף לדחוף את העניין העדתי", הוא אומר. "אין לזה שום קשר כמובן לעניין עצמו. זה מצחיק, רגב עוזרת לפריפריה כפי שדרעי עוזר לשקופים. יה, רייט".

"החונטה השלטת הזו עבשה". רון כחלילי
"החונטה השלטת הזו עבשה". רון כחלילי

פרק שלישי

ובו יסופר על לחם, שעשועים וניוון שרירים

"חשיבות התרבות היא לספק לעם ישראל לחם ושעשועים", אמרה רגב בפגישה שנערכה בינה לבין נציגי מוסדות התרבות לפני כשבועיים. "העם הזה עובר תקופה קשה מאוד, עובר מלחמות ועובד קשה, ולכן צריך לספק לו את הצד של השעשועים כדוגמת תיאטרון או קולנוע".

המילים הללו הציתו את הקרב המעניין ביותר, ואולי היחיד שעשוי להפיק תועלת כלשהי במערכת הקרבות המוזרה שאנו עדים לה – והוא הקרב על עצם הגדרתה של תרבות. באופן אירוני למדי רגב עשתה שימוש דווקא במילים "לחם ושעשועים" – מושג טעון המשמש לתיאור ביקורתי של תרבות פופולרית כגורם המנוון את העם ובכך משתף פעולה, באופן עקיף, עם המנגנונים המדכאים אותו. לא פלא, אם כך, שהאמירה הזו הקפיצה רבים במחנה האמנים החופשיים; רובם ככללם דוגלים בתפיסה המודרניסטית הרואה באמנות משהו שתפקידו לזעזע ולערער.

"זה עניין של תפיסה. לא רק של תפקיד התרבות, אלא גם של תפקיד העם. והתפיסה הזאת רעה לכולנו", אמרה ח"כ מרב מיכאלי בסרטון שהעלתה לעמוד הפייסבוק שלה. "איזו התנשאות איומה זאת, לחשוב שאם יספקו לנו שעשועים אפשר יהיה להעביר אותנו מלחמות ולהעביד אותנו בפרך והכל יהיה אחלה". באותו הקשר כתב השחקן תומר שרון: "האישה שמדברת על לחם ושעשועים היא זו שהמחנה שלה אחראי על הקושי להשיג את הלחם. לא משעשע".

[interaction id="558aa4d69903ebaf4935e431"]

 

ניב הדס, מבקר הטלוויזיה של "גלריה", מוסיף: "תפקיד האמנות הוא לא לשמש כסרט תדמית, אלא לעורר השראה, מחשבה ודיון, גם כשאמצעי המבע, נקודת המבט או הנרטיב אינם קלים לעיכול. מחזה על חייו של מחבל או סרט על יגאל עמיר צריכים להישפט על פי איכותם ולא על פי המתרס הפוליטי שהם משרתים. 'ליברה' של דון דלילו, שמספר על ההתנקשות בנשיא קנדי דרך עיניו של הרוצח לי הארווי אוסוולד, לא ישלח אנשים להתנקש בנשיא, בדיוק כמו ש'הנפילה' שמאניש את הצורר אדולף היטלר לא מטיף לדיקטטורה ולרצח מיליונים. מי שחושש שיסודותיו יתערערו בעקבות יצירה כלשהי כנראה יודע שהם אינם מוצקים דיים". השחקן דרור קרן מצטרף לדברים: "חשוב שלמדינה יהיה ברור שתרבות היא קודם כל מראה לחברה, היא תעודת הזהות שלה. מי שיש לו בעיה עם התרבות, מחפש איך לקצץ בה ומציב לה תנאים וסייגים, יש לו כנראה בעיה עם מה שמשתקף לו מהמראה".

טובול, מנגד, תופס את הצד הפוסט מודרניסטי בוויכוח ומציע לחשוב מחדש על הצורך בהבחנות מסוג זה. "ההבחנה בין תרבות גבוהה לנמוכה או בין 'אמנות' ל'בידור' היא הבחנה מיושנת ולא רלוונטית, שנועדה להשאיר את המצב הקיים על כנו ולהשאיר את האליטה השלטת במקורות הכוח. הרי גם אופרה היא שעשוע, גם אופרה היא בידור ופולקלור ועדיין בעיני 'מונופול התרבות' היא נחשבת לאמנות גבוהה שראויה לתקצוב מהמדינה הרבה יותר מהתזמורת האנדלוסית למשל. זה נובע מתוך תפיסה אירופוצנטרית – ע"ע 'לילה לבן אירופה' – שעשו לה קופי פייסט מהמאה ה־18".

"אני אוהב שעשועים ואני חובב בידור", מודה צ'יקי ארד. "אני מניח שאני העורך היחיד של כתב עת לשירה ששר באירוויזיון, אולי יש עוד מישהו כזה באסטוניה. 'מעין' הושפע מאוד מהתרבות הפופולרית לא פחות מאשר משירה. הכריכה האחורית של הגיליון הראשון שלנו הייתה אי.טי עם איבר מין נימול, עבודה של האמן פרדי כסלו. אבל אם פעם אמרו שחשוב שלצד התרבות הגבוהה תהיה תרבות נמוכה, וזה היה מרענן, היום איבדו את זה והחליטו למחוק את התרבות הגבוהה או הביקורתית או זו של המיעוטים".

"גם אופרה היא שעשוע". אופיר טובול
"גם אופרה היא שעשוע". אופיר טובול

אחרית דבר

כשלושה שבועות לפני הבחירות, כשרגב עדיין קיוותה להיות שרת השיכון ויאיר היה הגרבוז הנכון של הרגע, יצא לי לבלות עמה יום בדרכים. כמה שעות מספיקות כדי להבין מהן התכונות שהביאו אותה עד הלום, מעבר לעממיות ולגסות המיוחסות לה באופן שגור. רגב עונה על הדרישה השכיחה ביותר במודעות הדרושים שהוליד הקפיטליזם המאוחר: היא ביצועיסטית שלא רואה אף אחד ממטר. היא אמנם מודה שלא היה לה עניין בתיק התרבות מלכתחילה, אבל מנגד טוענת שבכוונתה "להזיז הרים" כי מדובר בשיעור שעליה ללמוד. האג'נדה השמרנית, שבאה לידי ביטוי בברברת על צנזורה וקריטריונים חדשים, מכוונת בעיקר לאוזניהם של חברי מרכז הליכוד. בסופו של יום מדובר בשרה שעושה קודם כל למען העשייה עצמה, ויודעת שתיבחן לפי גודל התקציבים שתצליח לקושש מהאוצר. במובן הזה, ועד שיוכח אחרת, גילה אלמגור יכולה לשמור את הדרמה לבמה.

אך יש מי שנהנה לחזות בשרה ובאמנים הנאבקים בבוץ. בזמן שהתקשורת הרבתה לעסוק, לשם שינוי, בתפקיד התרבות, ושמאי גליק בילה עוד לילה בחדרו בניסיון לאתר את ה"ערבי הבכיר" הבא – ראש הממשלה עבד על עסקה שתפרגן לטייקונים תמלוגים גבוהים מהגז ששייך לכולנו, ובכנסת עבר לו בשקט חוק שמאפשר הזנת אסירים בכפייה שמבטל את האפשרות לשבות רעב. נתניהו ידוע כמי שבאופן סדרתי יודע להתחבא מאחורי דמויות פרובוקטיביות המסיטות ממנו את האש. כמו בבחירות, הוא יתגלה כמרוויח העיקרי מהשיח המפלג בין המרכז לפריפריה, בין הערבים ליהודים, בין מזרחים לאשכנזים. במלחמת התרבות רגב אולי נחשבת לגנרלית האימתנית, אך בפועל היא בסך הכל חיילת ממושמעת.

סייע בהכנת הכתבה: יואב זהבי