השנה שבה עברו סדרות האנימציה לליגה של הגדולים

סדרות אנימציה למבוגרים הן לא בשורה חדשה, אבל בשנת 2014 הן הפכו סוף סוף לחומר לגיטימי לבינג', בין משחקי הכס לבלש אמיתי

מתוך התוכנית "בוג'ק הורסמן"
מתוך התוכנית "בוג'ק הורסמן"
26 בדצמבר 2014

באחד הוויכוחים-פלרטוטים של שר הורוביץ וג'וש ב"קלולס" האלמותי, ג'וש עוקץ את אחותו החורגת על כך שהיא צופה ב-Cartoons. "אלה לא קארטונז, זה רן וסטימפי!", מתגוננת שר, שבסצנה אחרת צופה בעוד סדרה מצוירת לא-לילדים, ביוויס ובאטהד וטוענת ש"הם לגמרי אקזיסטנציאליסטים". אם ג'וש היה אשכרה צופה ברצינות בסדרה, הוא כנראה היה רואה שהסדרה הפסיכית, קריפית, מגעילה ואפילו פילוסופית הזאת היא לא באמת "סרטים מצוירים", על כל הקונטציות הילדותיות שעולות מהביטוי הזה. אם "קלולס" היה מתרחש עשרים שנה מאוחר יותר, יש סיכוי סביר שהדיאלוג הזה לא היה מתקיים בכלל, כי סטודנט אינטלקטואל כמו ג'וש כנראה היה צופה בעצמו בסדרות כמו "אדוונצ'ר טיים" או "ריק ומורטי".

גל חדש של אנימציה שוטף את הטלוויזיה האמריקאית בשנים האחרונות, ולמרות שחלקו מכוון לקהל היעד הרווחי של ילדים ונוער, הוא מאומץ בחום גם על ידי מבוגרים. קשה להגיד שהרעיון של אנימציה בוגרת הוא חדש במיוחד, אבל עד לא מזמן האפשרויות היו די מוגבלות – מצד אחד סיטקומים כמו "משפחת סימפסון", "סאות' פארק" ו"איש משפחה", שחידשו תמידית את הבאזז בעזרת רפרנסים לאקטואליה ותרבות פופולרית; מצד שני סדרות לכאורה לילדים שגם מבוגרים יכולים להעריך, מבנות הפווארפאף ועד בובספוג. במקביל, עליית שלטון הטורנטים איפשר לגיקים להתעדכן בסדרות אנימה אלימות, סקסיות או חכמות במיוחד מיפן. ב-2010 עלו לשידור בקארטון נטוורק "Adventure Time" ו"Regular Show", שעל אף הצבעוניות המשמחת והחיות המדברות התאימו הרבה יותר לקהלים בוגרים.

סדרות אחרות שניתן לספח לאותו גל חדש הן “Gravity Falls” של דיסני, "”Archer, "אווטאר: האגדה של קורה" (ספינאוף ל"אווטאר: האגדה של אנג" שהפכה לסרט הוליוודי מביך במיוחד), ו"Bob’s Burgers". אפילו “My Little Pony:  Friendship is magic”, סדרה שהונדסה למטרות מכירת מרצ'נדייז לילדות, הפכה ללהיט מפתיע בקרב מבוגרים בסיוע הגיקים מ-4Chan. קהילת המעריצים מכנה עצמה “Bronies”, והחיבוק החם שלהם איפשר ליוצרים לבגר את הסדרה, לשלב בה בדיחות למבוגרים ועלילות מורכבות יותר. השנה הצטרפו לרשימה שתי סדרות נוספות ומודברות: "בוג'אק הורסמן" של נטפליקס ו"ריק ומורטי" של יוצר קומיוניטי דן הרמון.

קשה לומר שיש מאפיניים משותפים לכל הסדרות הללו מלבד היותן מצוירות ופופולריות בקרב הקהל שבין הגילאים 13 ל-35. השינוי האמיתי שהן מביאות הוא לא תמיד באיכות או באופי התכנים, אלא בגישה של הצופה אליהן – כבר לא צריך להתנצל או לתרץ אחרי שמספרים לחבר על הסדרה המצוירת המדהימה הזו שגילית. שתי הסדרות החדשות ברשימה הן הוכחה שתעשיית האנימציה מתפתחת לכיוונים חדשים ומסקרנים: "בוג'אק הורסמן" לוקח את החיות המדברות הרחק-הרחק מערוץ הילדים, ו"ריק ומורטי"? הם לגמרי אקזיסטנציאליסטים. ספק אם בלי "אדוונצ'ר טיים" נטפליקס היו לוקחים בכלל את הסיכון בהשקעה בסדרת אנימציה מקורית, שיקרה בהרבה להפקה מסדרה מצולמת. העובדה ששתיהן התברגו גבוה בסיכומי השנה מוכיחה שהטלוויזיה קיבלה סוף סוף את האנימציה כז'אנר לגיטימי וחלק אינטגרלי ממנה. זה רק עניין של זמן עד שגם אימא ואבא שלכם יתמכרו לסדרה מצוירת, בלי להסביר שהם ראו אותה "במקרה" עם הילדים או הנכדים.