מכאן אני ממשיכה: צעד קטן לפמיניזם, צעד גדול לאנושיות

הפמיניזם שעט קדימה ב־2014. סיר שרתח ורתח במשך עשורים עלה סוף סוף על גדותיו והחל לגלוש. החדשות הטובות – המהפכה החלה. החדשות הרעות – היא רחוקה מלהסתיים. מצג השווא של השוויון המגדרי הוא זה שמקשה לקחת עוד צעד קדימה, אבל העולם עדיין לא מוכן להודות שהוא נאחז בו בכוח. כדי להבין זאת צריך רק לצפות בנאום שנשאה אמה ווטסון בפני האו"ם בספטמבר. הדברים של ווטסון היו היסטוריים, לא פחות. הם היו מופת של כתיבת נאומים ונגעו בכל הנקודות החשובות של השכל ושל הרגש. היא דיברה ברהיטות, חלקה חוויות יומיומיות שכל אישה או גבר יכולים להזדהות איתן, והתשוקה שלה קשרה הכל יחד לכמה דקות שבהן עצר הזמן מלכת. אם טרם צפיתן/ם בו, כדאי לעשות את זה.

הטון של ווטסון בנאום היה נרגש ואף נואש. היא כמעט התחננה לנסות ולהפסיק את המצב האבסורדי הזה, שלא רק נשים סובלות ממנו אלא גם גברים. אבל הייתה לנאום שלה מטרה נוספת, שכנראה מחברת את כל המהלכים הפמיניסטיים הבולטים של השנה האחרונה: הניסיון להתחיל את המהפכה מניעור המושג "פמיניזם" מכל הקונוטציות השליליות שלו וההדגשה של הערכים החיוביים והאוניברסליים שהוא מקדם, שבבסיסם זכויות אדם, סובלנות וכמובן שוויון.

העובדה שכל כך הרבה סלבריטאיות צעירות (וגם סלבריטאים) התגייסו השנה לשורות הפמיניזם היא לא סתם קוריוז רכילאי רדוד, היא סימן ששינוי אמיתי עומד בפתח, ובמרכזו הפופולריזציה של הפמיניזם. אמה ווטסון, טיילור סוויפט, מיילי סיירוס, ניקי מינאז', ג'ניפר לורנס, ביונסה, לינה דנהאם, עזיז אנסרי ועל הדרך גם ברק אובמה – כולם הוכיחו השנה שלפמיניזם גוונים שונים אמנם, אבל כולם מאוחדים תחת היגיון בריא ואהבת אדם. הפמיניסטיות, מצידן, הוכיחו זאת כשאימצו לחיקן את הכוכבות הצעירות, כולל אלה שמשתמשות במיניותן ככלי לביטוי עצמי או מתבאסות על חיי האהבה שלהן מול מיליונים. כי פמיניזם אינו אידיאולוגיה מגבילה, היא מעודדת כל אחד לעשות מה שבזין שלו או בכוס שלה, בלי להתחשב בסטריאוטיפים חברתיים. רוצה ללבוש שמלות חמודות ועקבים? מקובל. רוצה לנענע את התחת החשוף שלך? מקובל. רוצה להיות רזה? שמנה? יפה? מכוערת? חזקה? חלשה? בוטה? מעודנת? הכל מקובל.

מובן שהמאבק הפמיניסטי לא מסתכם בבחירות אסתטיות, מראה חיצוני, תכונות אופי או התנהגות תלויות מגדר. אבל את הבעיות הגדולות יותר כגון פערי השכר והאלימות המינית, אפשר לפתור רק אם משנים הכל מהיסוד. שנת 2014 עמדה בסימן המאבק לפלורליזציה נשית (וגברית), מתוך התפיסה שאם נפרק נשים מהתבניות הנוקשות שנוצרו עבורן במהלך השנים, הן ייתפסו כשוות ערך לגברים, ומשם אולי יהיה אפשר להתחיל לדבר על שינוי, בתקווה שדורות העתיד יגדלו לתוך עולם מאוזן יותר.

טיילור סוויפט ומיילי סיירוס הן מקרי בוחן מעניינים בהקשר הזה, כי כל אחת מהן נלחמת על זכותה להיות מי שהיא בנקודה אחרת על ציר הקלישאות הנשיות – טיילור רוצה לכתוב על חיי האהבה שלה בלי שיקראו לה רווקה ממורמרת, בעוד מיילי רוצה להתפשט בלי שיקראו לה שרמוטה. שתיהן לוחמניות וזועמות על המוסר הכפול שמתלווה לתדמית הציבורית שלהן, וממש לא מעניין אותן אם הן מוצאות חן בעיני אחרים כל עוד הן נאמנות לעצמן. ועם כל דיבורי התחת שתפסו את קדמת הבמה השנה, נדמה שסיירוס לא מקבלת מספיק קרדיט על סוג המיניות שהיא מציגה לעולם. ניקי מינאז', ביונסה, קים קרדשיאן, איגי אזליה, ג'ניפר לופז – כולן אמנם לוקחות בעלות על הגוף והמיניות שלהן, אבל בסופו של דבר מיישרות קו עם מה שנחשב סקסי ונחשק, גם בעיני גברים. סיירוס, שלא בורכה בקימורים, בכלל לא מתעניינת במבט הגברי. המיניות שלה רחוקה מלהיות המיניות המפתה שהורגלנו אליה, ובדיוק בגלל זה קשה לאנשים לעכל אותה. המיניות שלה אגרסיבית וגרוטסקית ולא משרתת אף מבט חוץ משלה עצמה, וזהו כוח אמיתי. סוויפט מצדה חדלה השנה להיות מתוקה ומנומסת ולא חששה להאשים בסקסיזם את כל מי שהעז לשאול אותה על נושאי הכתיבה שלה. שלא במפתיע, הכוח הפנימי החדש שלה הזניק אותה למעמד של אחת האמניות הכי מצליחות של השנה. אמה ווטסון, טיילור סוויפט, מיילי סיירוס – אתן נשות השנה.

[tmwdfpad]