סיפור פשוט

האם האופרה הישראלית משנה את מדיניותה? אחרי שבמשך שנים הורכב הרפרטואר שלה משידוך בין תפאורות וספרי בימוי מהמוכן לסולנים – שבדרך כלל לא היו קשורים להפקה מלכתחילה – הרי עונת 2013־2014 נפתחת ברצף חסר תקדים של שלוש הפקות שמיובאות מחו"ל במלואן, כולל סולנים, מקהלות ונגנים בתזמורת. מצד אחד אין ספק שהצופים מרוויחים מכך שלא מובאות בפניהם אטריות מחוממות, אלא הפקות מקור שמבוצעות על ידי יוצריהן המקוריים. מצד אחר, הלוואי ולצד הפקות מהסוג הזה יעלו כאן יותר הפקות מקור ישראליות של ממש שיאפשרו לטפח את קאדר אנשי האופרה המקומיים. בכל אופן, אחרי "הנסיך איגור" ממוסקבה ולפני "נסיכת הצ'רדש" מבודפשט מוצגת כאן בימים אלה הפקה בינלאומית של המיוזיקל האמריקאי הנודע "סיפור הפרברים", שהתחילה את דרכה לפני 13 שנה בבית האופרה לה סקאלה במילאנו ומאז הפכה ל"הפקה נוסעת" שמסתובבת בעולם ללא בית קבוע.

ודאי אין רבים שלא יודעים כי "סיפור הפרברים" הוא עיבוד ל"רומיאו ויוליה" של שייקספיר – סיפור האהבה הטרגי הגדול בכל הזמנים – לקונטקסט של ניו יורק בשנות ה־50. על רקע מלחמה בין חבורות רחוב של תושבים ותיקים ומהגרים מפורטו ריקו ניצת סיפור אהבה בין טוני הוותיק ומאריה הפורטוריקנית. אלא שהשנאה השוררת בין החבורות שלהן מובילה את הסיפור לסוף עצוב.

צפו בפרומו למופע:

בידיהם של יוצרי ההפקה המקורית המופלאים – המלחין לאונרד ברנשטיין, המחזאי ארתור לורנץ, כותב התמלילים סטיבן זונדהיים והבמאי/כוריאוגרף ג'רום רובינס – הפך הסיפור ב־1957 לאחת הפנינים של ברודוויי. אלא שהשנים חלפו, וההפקה, שהייתה בזמנו אקטואלית ועכשווית, הפכה למלאכותית וסטריאוטיפית בניסיונה לייצג את "הרחוב" באמצעים בימתיים. הכוריאוגרף האמריקאי ג'ואי מקנילי, שביים את ההפקה הנוכחית, ניסה גם לשחזר את המקור לפי דרישות בעלי העיזבון של היוצרים המקוריים, וגם לרענן אותו עם משחק ריאליסטי יותר ותפאורה דינמית, שנראית דומה באופן מפתיע לתפאורת "קזבלן" של הקאמרי – מחזמר מקומי שנכתב במידה רבה בהשראה "סיפור הפרברים". בסך הכל עשה מקנילי עבודה ראויה, אך התוצאה עדיין מרגישה מיושנת וזקוקה לניעור רציני יותר.

מה שחסר במיוחד ל"סיפור הפרברים" נוסח מקנילי הוא תחושה של שאר רוח אמיתי. הבמה נשארת לכל אורך ההצגה מכונת בידור משומנת שמופעלת על ידי אנשי מקצוע מיומנים, באופן שמנטרל ממנה כמעט כל רמז לאנושיות. זה נשאר מרשים, אך מרוחק ומנוכר. הפקה שכדאי לראות כדי לשים "וי" על חשיפה לקלאסיקה, אך ללא ערך אמנותי אמיתי.