איתמר הנדלמן סמית על הקשר בין סופרים לבלשים

לפני כעשור, רגע לפני שהתחלתי לפרסם מדור קבוע במגזין זה תחת הכותרת "הרובע היהודי", נקראתי לשיחה עם העורך דאז, אמיר בן דוד. הרעיון היה פשוט: טור אישי שידווח לקוראים על חוויותיי מדי שבוע. ומה העניין הגדול בחיי? באותם ימים שימש ביתי מעין "סלון ספרותי", במובן הקלאסי של המושג: סופרים, משוררים, אמנים, קולנוענים, מוזיקאים וסתם טיפוסים מעניינים, בני גילים שונים ובעלי רקעים שונים, היו יושבים שם, שותים, אוכלים ומדברים על כל נושא אפשרי.

חברי, מו"ל Time Out יובל סיגלר, שלא פעם פקד את הסלון הזה בעצמו, הוא שהגה את רעיון הטור. ניסינו לנסח איך ייראה הטור בדיוק והיה זה בן דוד שהציע שאכתוב אותו בסגנון הטור הידוע של דן בן אמוץ בעיתון “חדשות", שבו היה פונה בצורה ישירה, חברית, ל"ששת הקוראים שלי" וכמו מושיב את הקורא יחד איתו מסביב לשולחן “הרשעים" במזנון בית סוקולוב, או אצל השולחן העליז ב"הספרייה" או עם השיכורים ב"באר האדום". בן אמוץ עשה לקוראיו תיאטרון. “רצוי שמדור אישי ישמש בין השאר ובנוסף לכל גם כבמת בידור להצגות…" כתב, “כדי שהקורא יוכל להתקשר אליהם ולאהוב או לשנוא אותם כמו את הנפשות הפועלות ברומנים בהמשכים ובסדרות טלוויזיה". בן דוד ראה את הטור שלי כמעין ורסיה עכשווית לזה של בן אמוץ. את מזנון בית סוקולוב תחליף הקנטינה ואת ה"באר האדום" יחליף הברקפסט קלאב. הדמויות הראשיות תהיינה חבריי הקרובים ואני. ובמובנים רבים, כך היה.

בן דוד ידע ללחוץ לי על הכפתורים הנכונים. מאז ומתמיד נמשכתי לבוהמה הישנה של תל אביב. במיוחד זו של שנות ה־60. הטור של בן אמוץ ב"חדשות" אמנם נכתב באמצע שנות ה־80, אבל הוא נשען במידה רבה על טוריו הישנים מתקופת “מה נשמע?" בעיתון “דבר השבוע" של שנות ה־50 וה־60.

“הרובע היהודי" נעשה מעין פיגום שעליו בניתי את הפנטזיה שלי, הלכה למעשה. עכשיו אני כבר לא סתם מתרפק על העבר הבוהמייני של העיר הזו, אלא מעדכן אותו, כותב אותו מחדש. השיחה ההיא עם בן דוד שלחה אותי למסע חדש בעקבות תל אביב הישנה, אל אותו עבר שמעולם לא הייתי בו, אבל תמיד התגעגעתי אליו. רציתי להכיר מקרוב את העיר שבן אמוץ תיעד בטוריו הישנים ושאורי זוהר הנציח בסרטי הקאלט שלו “מציצים" ו"עיניים גדולות". אספתי מאות סיפורים מחבריי הבוהמיינים הזקנים עמוס קינן, יגאל תומרקין, אורי ליפשיץ ורבים וגדולים אחרים, אבל לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה לעשות בכל המידע הזה. עד אותו ערב שבו נולד בי “הבלש הבריטי".

איתמר הנדלמן סמית. צילום: אסף שושן

זה בטח לא איאן פלמינג

מגיל צעיר מאוד רציתי לכתוב סיפור על סופר המחבר ספרי בלש זולים למחייתו, וברגע מסוים חייו שלו נעשים דומים לאחת מעלילות המתח שהוא כתב. דגרתי על הרעיון הזה במשך שנים ארוכות, אבל לא ידעתי איך כותבים אותו. הבעיה העיקרית הייתה העובדה שבישראל שאני גדלתי בה אף אחד לא ממש כתב ספרי בלש זולים וקשוחים. ואז, נפל לי האסימון: אמקם את העלילה בשנות ה־60, התקופה שבה תעשיית ספרות הכיס (בלעז יקראו לזה "פאלפ פיקשן") שגשגה בארץ.

לצד האהבה שלי לספרי בלש "רציניים" של אבות מזון רוחניים כמו ריימונד צ'נדלר ודשייל האמט, תמיד הייתה לי חיבה גדולה לספרות מתח טראשית של ממש. הייתי אולי בן 10 כשמצאתי במגירות של אבא שלי, לצד סטאלגים וספרי זימה אחרים, כמה ספרונים של פטריק קים. העטיפות הצעקניות, מקומות ההתרחשות האקזוטיים, הסקס והאלימות – כל אלו הציתו את דמיוני. פעם שאלתי את אבא שלי מיהו אותו ברט ויטפורד מסתורי החתום על ספרים אלה והוא אמר משהו בנוסח "זה בטח לא סופר כמו איאן פלמינג, אלא סתם שם בדוי של איזה חאפר ישראלי". הרעיון שלפיו ישראלי כתב סיפורים כאלו נתפס בעיניי, כבר בילדותי, כמטורף ובלתי אפשרי. הרי הספרות העברית הרשמית, זו שאוהבים לכנות "קאנונית", כל כך נפוחה מחשיבות עצמית עם כל צחות הלשון שלה והכתיבה הפתלתלה, אז איך יכול להיות שישראלי כתב ספרים כאלה?

שנים לאחר מכן, בלילה חם בקיץ 2007, ראיתי את "סטלאגים", סרטו התיעודי המצוין של ידידי ארי ליבסקר, שעוסק בתל אביב של שנות ה־60, בימים שבהם הוצאות לאור כמו "רמדור" ו"שלגי" הדפיסו מדי חודש עשרות ספרוני מתח זבלוניים. לפתע הפאזל הסתדר לי לגמרי בראש: הסופר שלי יהיה צבר צעיר, מלח הארץ, שמגיע לתל אביב של אמצע שנות ה־60 ומגלה בה את תרבות הפופ (מוזיקת "הפלישה הבריטית", להקות הקצב, הקולנוע הצרפתי והאיטלקי של הגל החדש וכמובן ספרות הכיס). הוא יכתוב ל"העולם הזה" וגם ל"בר הוצאה לאור" שבדיתי.

העניין שלי בשנות ה־60 לא הסתכם מעולם רק בתל אביב של כסית. מאז שהייתי נער, איפשהו בתחילת־אמצע שנות ה־90, הייתה לי פיקסציה לעשור הזה. בנעוריי הייתי חלק מחבורה קטנה של "מודס" תל אביבים (תת תרבות בריטית משנות ה־60 שזכתה לעדנה מחודשת בתחילת הניינטיז). עם חברים כמו דנה קסלר, דן שדור, ניצן חורש, בועז גולדברג ואחרים, הסתובבתי בעיר כמו טווס עם פס שחור מתחת לעיניים וחליפות צמודות שקניתי בלונדון ואף שחבריי ואני התנהלנו במרחב המצומצם שבין פלורנטין לאלנבי, היינו בטוחים שקמדן זה כאן. מהר מאד התפרקה החבורה הזו וכל אחד מאיתנו פנה לדרכו, אבל משהו מכל זה דבק בי לתמיד. המחשבה לכתוב ספר על תל אביב של שנות ה־60 עם המוזיקה, הבגדים, הסרטים, בתי הקפה והמועדונים של התקופה הפכה אצלי לסוג של דיבוק. מאותו לילה ב־2007 שקעתי בה יותר ויותר וכמעט ולא התעניינתי בשום דבר אחר.

כריכת הספר "הבלש הבריטי"

סופר טוב הוא בלש טוב

סופרים, כמו בלשים, חוקרים את הטבע האנושי. סופר טוב צריך לדעת גם להיות חוקר טוב. מאז שהייתי ילד קטן והתחלתי לכתוב סיפורים, השקעתי שעות ארוכות בספריות ציבוריות שבהן קראתי על כל מיני תרבויות זרות ורחוקות שישמשו בסיס לעלילת הסיפור הבא שלי. ספרים המתעדים תקופה היסטורית מסוימת מחייבים מחקר רציני. אין לי ספק שיהיו אנשים שיקראו את "הבלש הבריטי" ויאמרו שטעיתי בתיאור בית הקפה הזה או המועדון ההוא, אבל אלוהים עדי שניסיתי לדייק ככל האפשר, ויהיה זה לא מוגזם לגמרי לומר שאת התחקיר ערכתי במהלך רוב חיי הבוגרים. כאמור, במשך שנים צרכתי את המוזיקה והאופנה של התקופה ואספתי סיפורים מחבריי ששרדו כדי לספר. אבל לא יכולתי להסתפק בזה. מרגע שהחלטתי לכתוב את העלילה סביב סופר של ספרי כיס, התחלתי לאסוף את הספרים האלו באופן שיטתי וביליתי שעות ארוכות בחנויות ספרי יד שנייה מאובקות הזרועות לאורך רחוב אלנבי. רכשתי כל ספר מסוגה זו שיכולתי להניח עליו את היד. הייתי זקוק למידע על חיי היומיום של התקופה.

באחד השיטוטים האלו נתקלתי באיזה טיפוס מוזר, מעט מפוקפק, שאיני זוכר את שמו, אבל היה מומחה גדול בז'אנר. הוא היה מאכער לא קטן והציע למצוא בשבילי ספרים נדירים יותר כמו סדרת מפקח המשטרה הצרפתי ז'אן לואי פיירו מאת "ז'ק מארטל" (שאת רובה כתב מיכאל הדר) או סדרת הבלש המסתורי מאת "אייבי קוסטין" (שאת רובה כתב מירון אוריאל, סופר פורה מאד בז'אנר). ספרים מסוימים עלו לי מאות שקלים.

אחר צהריים אחד הלכתי אל חברי דוד טרטקובר (טרטה) וסיפרתי לו על הרעיון שלי. טרטה מיד הבין על מה אני מדבר ושימש לי מקור אדיר של מידע על מה אכלו, שתו, עישנו, לבשו ואמרו באותם ימים. הוא גם חיבר אותי לאנשים כמו אורי אבנרי שיספקו לי עוד מידע בנושאים ספציפיים יותר. אחרי כמעט שנתיים של מחקר, התיישבתי לכתוב את הפרקים הראשונים, אבל באורח מוזר, כמעט פלאי, רק כשעזבתי את תל אביב ועברתי עם ג'וליה אשתי לגור בחו"ל (תחילה בבלפסט שבצפון אירלנד ואחר כך בפריז, מקום מושבי בשלוש השנים האחרונות) הספר הזה התחיל לכתוב את עצמו ממש. דווקא המרחק מתל אביב הפיזית, העכשווית, השונה כל כך מהעיר שאני מתאר בספר, עזר לי לחזור ולהחיות אותה בדמיוני.

"הבלש הבריטי", כתר, 348 עמ'