דברי ימי המלקות: מי אמר לאסף גברון "זקנים, את מי זה מעניין"? ריאיון

אסף גברון כתב ספר על תעלומת רצח מנקודת מבטם של אנשים שמרבית חייהם מאחוריהם. למה תעלומת רצח ששורשיה בתקופת המנדט עומדת במרכז ספרו החדש?

מקצוע טוב לבלש חובב. צילום: איליה מלניקוב
מקצוע טוב לבלש חובב. צילום: איליה מלניקוב
16 במרץ 2017

"שמונה־עשרה מלקות", הספר החדש של אסף גברון, מתחיל בנסיעת מונית לבית הקברות טרומפלדור. ההפתעה הראשונה בספר – לפחות עבור אלו שמכירים את ספרו המוערך והמצליח מלפני 11 שנים, "תנין פיגוע" – הוא שנהג המונית הוא לא אחר מאשר איתן אינוך, אותו "תנין" שהיה בספר הקודם הייטקיסט מבואס ששרד בדרך נס שלושה פיגועים בשבוע אחד, הפך בזכות כך לידוען לרגע וגם פתר תעלומה קטנה על הדרך.

אם "תנין פיגוע" היה בשעתו ספר עכשווי מאוד – הוא נכתב בשיא האינתיפאדה השנייה ועסק בה ישירות – "שמונה־עשרה מלקות" עוסק בתקופת המנדט. תנין נסחף – דרך חברותו המשונה והמצחיקה עם לוטה בת ה־80, שאותה הוא הסיע ללוויית אהובהּ של לוטה – לחקירה בלשית שנייה (ומורכבת בהרבה): פרשת רצח ב־2017 שהשורשים שלה הם בימי המנדט.

"זקנים זה עולם שלא מתייחסים אליו", אומר גברון. "בזמן שהתחלתי לעבוד על הספר עבדתי עם אסף הראל לעיבוד קולנועי ל'מובינג' (הרומן השני של גברון, מ־2003). על הדרך סיפרתי לו את הרעיון ל'שמונה־עשרה מלקות', והוא אמר לי 'את מי זה מעניין, זקנים? גם ככה הם ימותו עוד מעט, למי זה משנה אם רצחו אותה או לא רצחו אותה?'. הציטוט הזה נכנס לספר".

אבל זה בדיוק מה שמעניין. אם מישהו רוצח אדם זקן, כנראה היה לו חשוב מאוד להרוג אותו, הוא לא יכול היה סתם לחכות.

"'את מי זה מעניין' נכנס בעצם כסנטימנט שהקורא יכול להעלות, והספר בא לשכנע שזה בעצם כן מאוד מעניין. זו התגובה האינסטינקטיבית: הם רוחות רפאים, הצעירים הם אלו שחיים. אבל החיים מתרחשים כל הזמן, יש להם כל כך הרבה היסטוריה וסיפורים ותשוקה. אני הרבה פעמים חושב שאנחנו לא מספיק עוצרים לחשוב על זה".

מה צריך לזכור כשנכנסים, כסופר, לתודעה מבוגרת משלך? זה נראה לי הרבה יותר מרחיק לכת מגבר שכותב דמות של אישה, למשל.

"זו קפיצה מסוג אחר. יש העניין הפיזי: בגיל 48 אתה לא מרגיש מה שאנשים בני 80 מרגישים, אבל אפשר לדמיין את זה. יש גם איזה ניסיון חיים, פרספקטיבה היסטורית, אבל בסופו של דבר כל אחד הוא מי שהוא, והוא סוחב את זה לכל אורך הדרך. לגבי הזקנים בספר – אחד הגיבורים הוא נכה ושמן ובקושי זז, אבל הוא נשאר ילד קטן ונקמן. הוא תינוק מגודל. גיבורה אחרת, לוטה, יש בה משהו מאוד מגניב, והיא כזאת בגיל 20 ובגיל 40 ובגיל 80. לוטה מבוססת על דודה זקנה שהייתה לי. קראו לה דולי, היא גרה בוומבלי ונפטרה לפני שנתיים בערך בגיל 94. היא הייתה הבן אדם הכי קול שהכרתי. גם בגיל 80 וגיל 70 הייתי עולה אליה לרגל לדבר איתה על יחסים, על בחורות. הרבה אנשים היו עולים אליה לרגל. היא הייתה מין גורו כזה. זה שלוטה היא בת 80 מוסיף משקל למה שהיא אומרת – היא ראתה הכל, היא שמעה הכל. אני מקווה שזה עובר בספר".

נקודה בשלולית. אסף גברון. צילום: איליה מלניקוב
נקודה בשלולית. אסף גברון. צילום: איליה מלניקוב

כל הספר צועק בפרפראזה על הסלוגן הפוליטי האמריקאי, "Old Lives Matter".

"זו לא איזו אג'נדה שניסיתי להעביר, אבל באמת יש לי כבוד. כשתנין, שהוא בן 44, חושב לעצמו – מה האהבה הגדולה שלי? אולי זו גרושתי? אולי פספסתי? אולי היא עוד תהיה? הוא נותן ללוטה את הכבוד, הוא מבין שדרך הסיפור שלה הוא יכול ללמוד הרבה".

היא גם מזכירה לו, בעצם קיומה, שנשארו לו עוד הרבה שנים.

"והכל עוד יכול לקרות. ככה זה. יש עליהם, על הזקנים".

באופן קצת לא אופנתי, תנין הוא דמות חיובית מאוד בעידן של אנטי גיבורים.

"כן, הוא לא רע, אם כי הוא לא כזה מוצלח, גם לא בתור בלש".

הספר נפתח כמעט בהתנצלות של איתן בפני הקוראים: פעם הייתי הייטקיסט ומיקרו סלב, והיום אני נהג מונית.

"הוא גם אומר באופן מפורש שהוא אנדר אצ'יוור. יכול להיות שהיה איזה מקום שבו אני אומר: אוקיי, היו קוראים שיגידו מה פתאום נהג מונית?! הוא היה בהיי־טק. הוא דובר אנגלית, ההורים שלו אמריקאים, בחור אינטליגנטי, מה נהג מונית עכשיו? היה צריך להסביר את זה. אבל הוא עבר טראומות, הוא גם לא הסתדר כל כך בהיי־טק".

ב"תנין פיגוע" החקירה הבלשית מפציעה בסוף, היא מין זנב של הספר, ופה החקירה לב העניין. באופן הזה "שמונה־עשרה מלקות" כמעט משכתב את הספר הקודם כספר בלשי.

"הסיפור הבלשי הוא שמחזיק את תנין כשהוא מתפרק. לב הספר היה הפיגועים, הטראומה שנגרמת למדינה, לעיר, לבן אדם אחד, אז החקירה הייתה הדבר היחיד שהוא נאחז בו – העבודה שלו מתפרקת, היחסים שלו מתפרקים, הוא מלא פחדים, אבל אפשר לחקור משהו, להבין אותו".

בספר זה מגיע כתפנית ז'אנרית מפתיעה, אבל כשכתבת אותו ידעת כל הזמן שלשם אתה הולך.

"אני חולק עליך. נכון שאף אחד לא מסתכל על 'תנין פיגוע' כספר בלשי, אבל זה לא איזה זנב וב'שמונה־עשרה מלקות' זה עובר בכל הספר. אבל גם הספר הנוכחי הוא לא רק ספר בלשי. יש בו הרבה רומנטיקה וגם סיפור היסטורי".

מה שלומדים במונית

הסיפור ההיסטורי, "שמונה־עשרה המלקות" שעל שמן נקרא הספר, הוא סיפור ליל ההלקאות: בדצמבר 1946 הולקה בנימין קמחי – חבר אצ"ל ששדד (יחד עם ארבעה שותפים) את בנק עותומן ביפו – 18 פעמים ונדון ל־18 שנות מעצר. בתגובה חטפו חוליות אצ"ל קצין ועוד כמה בריטים (במספר מוקדים שונים) ונתנו 18 מלקות כל אחד. "קראתי ביוגרפיות של חיילים בריטים שהיו פה ודיברתי עם חבר שלי, אבי שילון, שכתב ביוגרפיה על בגין", נזכר גברון. "ישבתי איתו ואמרתי לו, תן לי איזה סיפור. לא המלך דויד, אלטלנה, עולי הגרדום, כל הקלאסיקות של המנדט, תן לי איזה…"

בי־סייד.

"בי־סייד של ההיסטוריה, כן. והוא סיפר לי על המלקות וזה הדליק אותי. זה סיפור מדהים, במיוחד זה שכל כך חרפן את בגין שהלקו את בנימין קמחי. בגין כתב על זה פרק שלם בספרו על האצ"ל, 'המרד', ואז התחלתי לחבר את הנקודות. לא רציתי לכתוב רומן היסטורי שמתרחש אז. מה שמרתק אותי זה שעדיין הולכים בינינו האנשים שהיו אז".

ולכן היית חייב זקנים בסיפור.

"כן, כי רציתי למקם את הסיפור בהווה. זה מעלה המון דברים – של זיכרון, של מה זאת היסטוריה, מה באמת קרה שם, מה בין ההיסטוריה האישית להיסטוריה לאומית, מה באמת מניע את הדברים בסופו של דבר. האם זה הכל חלומות גדולים – הציונים רוצים מדינה, הבריטים רוצים אימפריה, או שזה בגידה קטנה בין שני זוגות ונקמה שמובילה לנקמה? אהבתי את הרעיון שיש זקנים שהיו שם אז, כילדים, והם יספרו לנו את הסיפור הזה ואיך הכל קרה. מעבר לסיפור ההיסטורי, גם סיפור אהבה: האם אהבה יכולה לשרוד את הזמן? את המרחק? כל השאלות האלה שתנין וכולם מתעסקים בהן בספר".

מבט סותר.אסף גברון. צילום: איליה מלניקוב
מבט סותר.אסף גברון. צילום: איליה מלניקוב

ל־Time Out  עצמו, אגב, קשר מפתיע ל"שמונה־עשרה מלקות": ב־2013 התלווה גברון לנהג מונית בשם אסי עבור כתבה, והפרספקטיבה של אסי על החיים במונית חלחלה לעולמו של תנין והמחשבות שלו בספר. "אסי היה אתמול בהשקה של הספר", צוחק גברון. "זה כל מה שאתה חושב. כל מה שאתה חושב. הוא אומר שזה פחות זיונים ממה שמדמיינים, אבל חוץ מזה, אנשים וסיפורים, הכל".

זיונים? אף פעם לא דמיינתי שזה חלק מהעולם של נהגי המונית.

"יש כל מיני סיפורים. אני חושב שהכל קורה, אף שכמובן הרבה זה מיתולוגיה. נהג מונית הוא מקצוע טוב בשביל בלש חובב: אתה נייד, יש לך זמן פנוי. הרבה מהתובנות, מהמשפטים של מוריס, המנטור של תנין – שהוא אוסף בלילה ביצים תועות ומחזיר אותן לקן, למשל – זה מהכתבה ההיא".

שתי הילדות של גברון וקוקי, כלבה קטנה וחומה, חוזרות הביתה. ליתר דיוק, הן מסתערות על הבית. הן רוצות ממתקים, רוצות לראות טלוויזיה, רוצות לאכול חומוס. הגיע הזמן ללכת.

אסף, מילות סיכום?

הוא מחווה אל הילדות ומגחך. "הילדים הם העתיד". והוא חושב עוד רגע. "אבל זקנים זה מעניין".