הדור ההוא

אליזבת וורצל, הלינה דנהאם של הניינטיז שכתבה ב"דור הפרוזאק" על הדיכאון שלה, היא כעת עורכת דין שמעדיפה לזרום מאשר לשקוע בבאסה - עד שמזכירים לה את ביבי, אובמה או את החיים בכלל

1 בינואר 2014

אליזבת וורצל מצחיקה, חכמה ויש לה המון דברים להגיד, אבל זה מגיע גם עם יכולת מופלאה לסטות מהנושא כמו נהג משאית על הכביש אחרי משמרת של 20 שעות. את רבע השעה הראשונה בשיחה שלנו היא העדיפה לנצל כדי לספר שוב ושוב כמה חם עכשיו בניו יורק יחסית לסוף דצמבר, לבדוק מתי יוצאת הטיסה שלה ולהתלונן על כך שהישראלים טסים בלילה. "זה כאילו הם תכננו את זה במיוחד כך שתנחתי בדיוק בזמן להגיע למשרד ולהתחיל את היום. הישראלים נוחתים וישר רצים לעבודה, מתי הם הפכו להיות אנשים עסוקים כל כך? זה ממש נורא לראות איך ישראל הופכת לעוד אמריקה".

הלוואי, לפחות באמריקה אפשר ליהנות קצת מהכסף שעושים.

"מה פתאום!" היא מזדעזעת, "החיים באמריקה נוראיים, אנשים עובדים קשה כל כך ואין להם אפילו ביטוח בריאות ממשלתי. אצלכם לפחות יש את זה ויש גם אוניברסיטה חינם".

האוניברסיטה אצלנו לא חינם, אנחנו משלמים כ־12 אלף ש"ח לשנת לימודים.

"12 אלף ש"ח, את צוחקת עליי? זה לגמרי חינם יחסית לאמריקה".

כששמענו במערכת שאליזבת וורצל (46) נמצאת בישראל, התרגשנו נורא. "דור הפרוזאק", רב המכר שפרסמה ב־1994, היה משמעותי לעיצוב דיכאון הנעורים שלנו כמעט כמו ההתאבדות של קורט קוביין ורצח רבין. וורצל מתארת שם את חייה כנערה עם דיכאון קליני וכשפן הניסיונות של הפרוזאק, שחדרה לשוק האמריקאי בשנת 1987 וזכתה במהרה לפופולריות של תרופות נגד שיעול. בזמן שבתוכניות אירוח התווכחו אם דיכאון הוא מגפה לאומית או אופנת נעורים, וורצל ביקשה לתאר את קשיי ההתמודדות עם המחלה הפרטית, הקשה והמכאיבה ולצאת נגד האופן שבו היא הופקעה מהממד האישי והפכה לתופעה סימבולית. מובן שהיא עשתה זאת בצורה הכי קולית ורוקנ'רולית שיש, כי בכל זאת לא מדובר כאן באיזו ילדת קולג' תמימה שהסתגרה בחדר. וורצל נולדה בשנת 1967 לזוג הורים יהודים־אמריקאים ממנהטן. היא מהדור שחווה את גל הגירושים הראשון של שנות ה־80, את התפרצות האיידס ואת סטירת הלחי שהעניקה הכלכלה החופשית למונח "תעסוקה מובטחת". הדיכאון של וורצל החל להראות סימנים בגיל 10, וארבע שנים לאחר מכן היא כבר הייתה אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון. לצד הטיפול הפסיכולוגי והתרופתי שהיא עברה במשך השנים, היו לה גם כמה דרכים משלה לנסות להדחיק את הדיכאון – שימוש בסמים, הרבה סקס מזדמן, צלילה למוזיקה וכתיבה בלתי פוסקת. כשהחלה את לימודי הספרות בהרווארד, וורצל כבר נחשבה כתבת רוק מצליחה וצרכנית נאמנה של אקסטזי ואלכוהול. בלי שום ניסיון להסתיר או לייפות, היא שטחה בספר את מעלליה ומצוקותיה, את חוויותיה מההתנסות בפרוזאק ואת המאמצים למצוא איזון ושמחה לצד העצב התהומי.

אליזבת וורצל
אליזבת וורצל

עזבי פרוזאק, תתחילי בריטלין

רצינו מאוד לדבר עם וורצל, שהיא לינה דנהאם של דור ה־X, על הדיכאון של דור ה־Y, אבל קשה מאוד למשוך אותה לשם – היא מעדיפה לדבר על פוליטיקה עולמית, על משברי אמון בין העם לממשל ועל ישראל. היא דואגת לישראל מאוד. אחרי ויכוח של כמה דקות על מי מתנכלת יותר לאזרחיה, ישראל או ארצות הברית – ניסיתי לסכם בכך שאירופה עדיפה.

"השתגעת? אירופה?", היא הגיבה בתדהמה. "יש שם הרבה דברים נחמדים אבל האנטישמיות נוראית וזה לא משנה אם היא נגד היהודים או נגד ישראל – זה אותו דבר. אבל את יודעת מה? האמת היא שנתניהו נוראי כל כך שהוא יכול בקלות להפוך אותך לבן אדם ששונא גם את ישראל וגם את היהודים".

חשבתי שהיא עומדת לדבר על מדיניות ישראל בשטחים או על המצב הכלכלי בארץ, אבל אז היא אמרה: "איך הוא העז לא ללכת ללוויה של מנדלה?! וואט דה פאק? הוא היה צריך לטוס לשם על חשבונו הפרטי. מנדלה היה אדם נדיר, אדם יחיד במינו. לא ללכת ללוויה שלו זה כמו להצהיר שאתה נגד נחמדות, זה כמו להגיד 'אני אדם נוראי, אני בעד כל מה שרע ונגד כל מה שטוב'. וחוץ מזה (היא אומרת בפרצוף של גועל), הבית שלו נראה כמו פות. אלוהים, מה דפוק אצלו?".

נו, אז את מבינה? הישראלים בוחרים בנתניהו והאירופאים שואלים את עצמם מה דפוק אצלנו. זה כמו שאף אחד לא מצליח להבין למה חצי מהאמריקאים הם רפובליקנים.

"אבל זה לא באמת ככה. לרוב האמריקאים אין כסף והם בוחרים במפלגה הדמוקרטית. הרפובליקנים פשוט מסדרים את הדברים בצורה מאוד משונה ולא ברורה. הם מחברים יחד בצורה די ערמומית קבוצות של אנשים שמאפשרות להם להיבחר לקונגרס, זו ממש עבודת אמנות. אבל בכל אופן זה בהחלט נורא מה שקורה לארצות הברית. פעם היא הייתה מדינה גדולה ועכשיו היא פשוט גועל נפש. בכלל, העולם סובל מחוסר מנהיגות נוראי כרגע – ברק אובמה, למשל, הוא אולי בן אדם טוב אבל הוא מנהיג זוועתי שלא מצליח לשלוט בקונגרס. זה נורא עצוב לראות כמה העולם משתוקק למנהיגות אמיתית. אנחנו נמצאים כרגע בנקודת שפל של הנהגה, זו תקופה אטית מאוד וצריך פשוט לתת לה לעבור".

אליזבת וורצל

 ניפגש בבית המשפט

וורצל אמנם נשמעת די פסיבית כשהיא אומרת שצריך לתת לתקופה הזו לעבור, אבל מבחינת המעשים שלה היא דווקא אקטיבית מאוד. בגיל 36 היא החליטה ללכת ללמוד משפטים באוניברסיטת ייל. "נורא עניין אותי ללמוד על החוק. לא רציתי להיות עורכת דין, רציתי ללמוד". אבל חרף ההצהרה הזו היא הפכה לעורכת דין (במקביל להיותה כותבת ולא כהסבת מקצוע). לישראל וורצל בכלל הגיעה בעקבות תביעה שהיא מעורבת בה, תביעה שמכה גלים בארץ ומביכה את ממשלת ישראל – פרשת "בנק אוף צ'יינה". לפני כמה שנים הגישה משפחתו של הנער דניאל וולץ מפלורידה תביעה נגד הבנק הסיני בעידוד ממשלת ישראל. וולץ נרצח כשהיה בן 16 בפיגוע התאבדות בעת ביקורו בתל אביב ומשפחתו תובעת את "בנק אוף צ'יינה" על מעורבותו בהעברת כספים לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי. היום ישראל מואשמת בכך שבשל כניעה ללחץ הסיני היא מושכת את מעורבותה מהתביעה ומנסה לטרפד עדויות חשובות בתיק. כאן נכנסת וורצל לתמונה – אחד מעדי המפתח של התביעה הוא סוכן מוסד לשעבר.

וורצל טוענת כי ממשלת ישראל, שעודדה אותו בתחילה להעיד, מפעילה עליו כעת לחץ חזק לחזור בו, והמשרד שמייצג את התביעה שלח את וורצל לישראל לראות אם אפשר להגיד לממשלה להפסיק לעשות לבחור שלהם חיים קשים. "אף אחד כאן לא היה מוכן לדבר איתי", אומרת וורצל. "זה היה מתסכל ומפתיע, אבל עכשיו אני מבינה למה מתנהגים כאן ככה – כי ראש הממשלה לא מוכן אפילו ללכת להלוויה של מנדלה. בעיקרון הקייס הזה הוא ממש לא עניינה של ישראל והייתי רוצה שהיא תפסיק להתערב. בהתחלה הממשלה הישראלית עודדה אזרחים להגיש את התביעות האלו, אבל אז היא התיידדה עם סין ועכשיו היא מתנגדת לתביעות. הגעתי לכאן כדי לוודא שהעד בסדר וקיוויתי לדבר עם מישהו מהממשלה ולגרום לה להפסיק להתעלל בו, הוא סובל נורא מהלחץ שמפעילים עליו לא להעיד, אבל אף אחד לא שם עליי ולא היו מוכנים לדבר איתי. אני לא מבינה את ישראל – מה שהם עושים עכשיו – הידידות הזו עם סין, זו לא בדיוק תוכנית טובה לטווח הארוך. זה כל כך מוזר, אני פוגשת את הישראלים כאן ואני ממש אוהבת אותם ואני לא מצליחה להבין איך הם חיים עם הממשלה הדפוקה הזו".

 במקביל לעשייה המשפטית והמעורבות הפוליטית, וורצל ממשיכה לכתוב מאמרים, טורי דעה ובימים אלה גם רומן חדש. אף שהיא מנסה להתחמק מלדבר על חייה האישיים היא נגררת לשם בעל כורחה כשאנחנו מדברות על החיים כיום. "אני כותבת ספר כרגע", היא אומרת, "וזה נורא קשה כי אני מנסה לרכז בו את כל מה שעבר עליי ואת כל מה שלמדתי ב־20 השנים האחרונות בניו יורק. אני בתקופה שלווה מאוד כרגע, אבל בהחלט הייתי אדם מאוד לא שלו ולא מאושר במשך תקופה ארוכה. זה מסובך מאוד, החיים. אני חושבת שאנשים מרגישים שהם צריכים לדעת איפה הם עומדים ומנסים להסתדר בחיים עד נקודת זמן מסוימת, וזה פשוט לא נכון. אין דרך אחת נכונה או גיל שבו אנחנו אמורים להסתדר ולהבין איפה אנחנו עומדים ולאן אנחנו ממשיכים מכאן. יכול להיות שכל החיים הם רק התהליך. מנסים להגיד לנו שביולוגית אנחנו חייבים לעשות כך וכך עד הגיל הזה והזה, וזו טעות נוראית. אני חושבת שאנשים צריכים לעשות דברים כאשר הם מוכנים. אנחנו יכולים לעשות רק את הטוב ביותר שאנחנו יכולים. אני עשיתי את הכי טוב שיכולתי ובחלק מהמקרים זה יצא די רע, אבל אני חושבת שזה היה נהדר לאורך כל הדרך למרות שאנשים אחרים חשבו אחרת. הנקודה היא שאני בסדר וכולם יהיו בסדר אם הם ילכו לפי הלב שלהם".

 לרגע נדמה לי שהצלחתי למשוך את וורצל לדבר על דיכאון, ואני קופצת מיד לשאלה הבאה שעוסקת בדיכאון הכללי ששורה כיום בעולם ובמה שהיא חושבת על כך, אבל שוב נתקלת בדלת סגורה. "יש המון אנשים שהם בסדר, שהולך להם והם מצליחים", אומרת וורצל. "אני לא מכירה את האנשים האלה, אבל אני חושבת שמבחינה סטטיסטית יש הרבה אנשים שמאושרים עם הטלוויזיות וכל השטויות שיש להם בבית. אני גרה בניו יורק אז מן הסתם זה לא המצב סביבי, אבל אולי יש אנשים שחיים טוב במישיגן. גם בישראל בטח חיים די טוב – זו מדינה די עשירה".

 לא באמת.

"זה ערב יום ראשון ואנחנו שותות יין ומבחינתי זה אומר שזו מדינה עשירה. לאנשים פה יש חשמל ויש את כל מה שצריך כדי לחיות בנוחות. יחסית לוייטנאם או מדינות כאלה החיים פה די בסדר".

"דור הפרוזאק" מופץ בישרא על ידי הוצאת פן