נאמנות גבוהה: הסופרת יעל נאמן בראיון על ספרה החדש – "מרותקת"

סביר להניח שאת הראיון הזה יעל נאמן לא תקרא. היא גם לא תקיים השקה חגיגית לספרה השלישי, ״מרותקת״, שראה אור לפני כחודש, או תשב בפאנלים לצד אנשי ספרות מכובדים ותדבר עליו. במקום זה היא תעדיף להסתגר בחדר העבודה שלה, הרחק מעיניהם של זרים, ולכתוב. קשה לה להתראיין; המפגש עם אדם זר, החשיפה, החזרה אל משהו שנכתב מזמן וכבר פינה את מקומו למחשבה חדשה. ״אני אפילו לא יודעת לדבר על הספרים שלי״, היא מתנצלת בחיוך, ״אני מרגישה שהספר מתנכר לי ברגע שהוא יוצא לעולם. המוצר הזה שהיה בעברו המילים, שגם הן מתות לי בכל יום ואני צריכה לעשות להן החייאה, הופך לזר מבחינתי ברגע פרסומו. כששולחים לי את הספרים מהדפוס אני מיד קוברת אותם בארון בחדר העבודה״.

בית הקברות הביתי לספריה של נאמן לא מרמז דבר על החוויה שהללו עוברים בחוץ, בידיהם של קוראים. בארבע השנים האחרונות היא פרסמה את הרומן האוטוביוגרפי ״היינו העתיד״, שעוסק בילדותה והתבגרותה בקיבוץ יחיעם, את קובץ הסיפורים ״כתובת אש״ וכעת את ״מרותקת״, רומן שנכנס בקלות לז׳אנר ה־Young adults שמגיע, באיחור אופייני, גם לספרות הישראלית. היא הייתה מועמדת לפרס ספיר פעמיים והשנה זכתה בפרס היצירה לסופרים ולמשוררים. ספריה הופיעו שבועות ארוכים בראש טבלאות רבי המכר ועולם הספרות קיבל בשקיקה את כתיבתה החשופה ואת הקול המקורי שהפגינה. הפרט המשונה היחיד בסיפור ההצלחה הזה הוא שכשנאמן הפכה לשם מוכר בספרות הישראלית היא הייתה כבר בת 51. מוזר אף יותר−  נאמן החלה לכתוב רק בגיל 45. או כפי שהיא אומרת: ״זה התחיל״.

למה הכוונה ב״התחיל״?

״תמיד מביך לומר שהכתיבה פשוט ׳התחילה׳ כי זה נשמע חצי מיסטי, אבל האמת היא ששלושת הספרים הם רעיונות שהסתובבו לי בראש שנים ולא יצאו, עד שיום אחד זה התחיל. מאז ומתמיד רציתי לכתוב אבל לא הייתי מאלה שכותבים למגירה ופחדתי לכתוב בעיתונים. אני קשת כתיבה, תמיד הייתי. אפילו כתיבת עבודות לאוניברסיטה ייסרה אותי. עד שחברה משותפת קישרה ביני לבין יצחק לאור ופרסמתי סיפור בגיליון הראשון של ׳מטעם׳ ואחריו סיפורים נוספים. מהרגע שהכתיבה התחילה היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים. אני לא יכולה לחשוב בלעדיה, היא נמצאת שם כל הזמן. הקשיים לא נעלמו אבל הם הפכו לחלק מהיומיום״.

אמנם ״מרותקת״ הוא רומן לבני נוער אך עולם המושגים האופייני לנאמן לא נעדר ממנו. אף שרוב העלילה מתרחשת בביתה של גיבורת הספר, איה בת ה־17, ברמת אביב, הקיבוץ אינו נשאר מחוץ לתמונה. בעיקר אפשר לזהות ברומן את מאבקה הפנימי הנצחי של נאמן בין קולקטיביות לאינדיבידואליות, בין האנחנו לאני. ״מרותקת״ הוא סיפורה של איה, כמו גם של כל מי שעבר, עובר כרגע או עתיד לעבור את גיל ההתבגרות. בריחה מהבית גוררת בעקבותיה שבוע של ריתוק שבמהלכו איה חושפת את עולמה לקורא באמצעות תכתובות מייל, SMS, שיחות טלפון ומפגשים חברתיים שמתקיימים בחדרה. היא לומדת להכיר לעומק את אחיה למחצה מנישואיו הקודמים של אביה, שמתגורר בניו יורק, היא מתעמקת בסיפורה המשפחתי, היא מגלה דברים חדשים על חברים ותיקים והיא חושפת באופן גלוי ולא מתחסד את החיים של בני הנוער כמבוגרים צעירים. כאלה ששותים, שמקיימים יחסי מין, שניצבים לפני דילמות משמעותיות, שטועמים קצה של עצמאות ולא יודעים כיצד לנהוג בה, אבל גם ככאלה שמתגלים לעתים כחדי אבחנה יותר מהוריהם האקדמאים, שיודעים להתבונן ולבקר, להטיל ספק ולהתנגד למרות.

יעל נאמן. צילום: יולי גורודינסקי

נדמה כי בכתיבה על בני נוער ובעיסוק במנעד הרגשות הקיצוני שהם חווים, נאמן זונחת את הניכור המאפיין את כתיבתה, מוותרת על הסאבטקסט ומתמסרת לדיבור ישיר. דרך עיניה של נערה היא יכולה לבחון מחדש את העולם הבוגר שמסביבה ולתהות על הכשלים שבו. דוגמה אחת לכך באה לידי ביטוי בביקורת שמפנים בני הנוער שבספר כלפי הבורגנות האינטלקטואלית – הקבוצה שמונה גם רבים מקוראיה האדוקים של נאמן.

״יש את המתח הזה שבין להיות אינטלקטואל לבין לחיות חיים ממוסדים, בניגוד למשל לחיים יצירתיים״ מאשרת נאמן. ״מצד אחד כל המבוגרים שם הם אקדמאים מבריקים ומהצד האחר מדובר בקבוצה הומוגנית מאוד, במילייה שמורכב מאנשים דומים, שטוענים לחשיבה מקורית ומעמיקה ולרעיונות חדשניים. הילדים הם אלה שתוקעים סיכה בבלון הזה ובאמצעותם אפשר להתבונן בכל הסתירות האלה. הילדים הם אלה שחונכו כאנשים חופשיים, שניתנו להם הכלים לבחור את מסלול חייהם, אבל הם גם יודעים שהם צריכים לעמוד באיזה תקן מספרי, לא לאכזב, לבחור בנתיב הנכון לכאורה. הם חושפים את האתוס של ההורים שמנסים להגיד שציונים הם לא מה שחשוב אבל מתנהגים בצורה אחרת. אורח החיים הזה דורש התבוננות ביקורתית ודווקא גיל ההתבגרות הוא שנותן את הלגיטימציה לכך".

את המילייה האקדמי נאמן אולי מכירה היטב, אבל חיי המשפחה המתוארים בספר שונים מאוד מעולמה האישי. כבת קיבוץ שגדלה בבית הילדים, וכמי שבעצמה אינה אם, אפשר להבין למה היא מתכוונת כשהיא אומרת שהדבר הכי קינקי בעיניה זה המונח "משפחה". נאמן ובן זוגה ניסו במשך תקופה ארוכה להוליד ילדים. בתום סדרה ארוכה של טיפולים, שאותם היא מתארת בסיפור ״עקרות״ שמופיע ב״כתובת אש״, הם הבינו שבהריון היא כבר לא תהיה.

״הייתי בת 42 כשהפסקתי את התהליך״, היא מספרת. ״בדיעבד הבנתי שנדמה היה לי שזה הגיל ששם לניסיונות איזה סוף אובייקטיבי, כמו מרתון שמסתיים אחרי 42 קילומטרים ובסוף אומרים לך אם ניצחת או לא. היום אני מבינה שזה באמת די קשקוש ושיכולתי להמשיך או לפנות לפונדקאות, אבל האמת היא שהרגשתי מעין הקלה להגיע לסוף. אפשר לומר שלשים סוף לניסיונות היה סוג של בחירה. אבל אם זו הייתה בחירה, אני לא יודעת מאיפה היא נבעה. אני מאמינה שזה עניין של מבנה אישיות שהוא יותר תבוסתני ופסימי − שכזו אני כמובן. מצד שני אולי בזכות הדמיון, ההתבוננות באחרים והיכולת לחוות אמפתיה כלפי אנשים וילדים אחרים, הרגשתי פחות עקרות. זה תלוי מאוד באיך שאת חיה את הדבר הזה״.

יכול להיות שסיום התהליך מורט העצבים הוא הדבר ששחרר את הכתיבה בגיל 45?

״הכתיבה נובעת מאיזשהו חיבור בין הרבה נקודות אפורות וכך או אחרת כולן קשורות. אומרים שכשיש לך ילדים זה עוזר לכתיבה כי פתאום את חווה המון דברים שלא חווית קודם, אבל זה נכון גם לגבי אין ילדים. האין ילדים הוא עולם ומלואו שמשתנה בכל גיל. זה דבר אחד כשאין לך ילדים בגיל 30, אחרת בגיל 40 ושונה לגמרי בגיל 50. לאין יש אבולוציה ויש לו כל מיני פנים. הוא מונע תחושות מסוימות ומאפשר אחרות. למשל, כל הכניסה לילדות או לנעורים בכתיבה היא אחרת − אם יש לך ילדים את נכנסת דרכם, ואם אין לך את נכנסת דרך הילדות שלך, הראשונה. אין ילדים זה גם כן סוג של הורות. הורה לאין ילדים בגילים האלה זה משהו חי  – "מרותקתשיש לו התפתחות ותכונות ומחשבות וחיים״.

"מרותקת", הוצאת כתר, 167 עמ׳