חדשות הבידור

ג'ונתן איימס, הסופר של המיני להיט "התעורר, אדוני", והאיש מאחורי סדרת הטלוויזיה הפולחנית "משועמם", לא רוצה לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול ולא מאמין באהבה. הוא רק רוצה לשעשע

ג'ונתן איימס. צילום: זיו שדה
ג'ונתן איימס. צילום: זיו שדה
16 בספטמבר 2013

"את יודעת לגלגל?" הוא פחות או יותר המשפט הראשון שג'ונתן איימס אומר לי. עבור מי שבקיא בגוף העבודה רווי מטשטשי המציאות של איימס – הספרים, הטורים בעיתונות וסדרת הטלוויזיה המצוינת שלו "משועמם" מבית HBO – זו לא בדיוק הפתעה, אלא יותר מהלך מתבקש.

הרי מה עוד הוא יכול היה לומר לי אחרי שהתנשקנו לשלום? "אני פשוט כל כך גרוע בזה", הוא מתנצל. "האמת היא שעבר זמן מאז הפעם האחרונה", אני מודה, "אבל אני מניחה שזה כמו לנסוע על אופניים". הוא לבוש בז'קט פשתן בהיר וכובע קסקט, שמדגיש את תווי הפנים שלו ובייחוד את הזקן האדמוני שמעטר את לחייו, שמתנועע כשהוא שואל באגביות "אז שנעשה את זה פה?", ומצביע על הספה הפרחונית בלובי של המלון שבו הוא מתאכסן. אחרי שאני מסבירה לו שהמקום לא תומך בלגליזציה אוטונומית אנחנו עולים לחדר שלו, ומשקיפים ממרפסת מטמטמת על רצועת החוף של תל אביב.

ניכר שהוא שמח להיות כאן, ולא רק בגלל מה שגלגלתי לו. "זה הביקור הראשון שלי בתצורת ההכרה הנוכחית שלי", הוא מכריז, רגע לפני שאנחנו עולים על הקטנוע שלי. "הפעם הראשונה שלי בישראל הייתה כשהייתי בן 7, עם הוריי. אני לא זוכר הרבה מעבר לדימויים: שמש חזקה, נסיעה במכונית לים המלח, הכובע של אבא שלי מתעופף מהרוח. מובן שכמו כל יהודי, המודעות לישראל והרעיון לבקר בה מלווה אותי כל חיי, וההזדמנות להגיע לכאן הייתה משמחת מאוד. מה שכן, יש משהו מטלטל בלהיות פתאום נוכח במציאות שבה כל מי שסביבך יהודי, אם כי גם בניו יורק זה לפעמים מרגיש ככה".

ההזדמנות הגיעה בזכות יציאת ספרו הראשון בעברית, "התעורר, אדוני" (הוצאת פן בשיתוף ידיעות ספרים), בתרגומו של אסף גברון, שכבר הפך למיני להיט בחנויות הספרים. איימס בן ה־48 חי ועובד בניו יורק. מאחוריו שלושה ספרים ורומן גרפי אחד, אסופת סיפורים מרגשים ומצחיקים להפליא המבוססת על טורים שכתב ל"ניו יורק פרס", וכמובן הסדרה "משועמם" שכתב ל־HBO, ובה מככבים ג'ייסון שוורצמן (בתפקיד הסופר המתוסכל ג'ונתן איימס שהופך לבלש פרטי), טד דנסון (כמו"ל של מגזין גברים עילי בסגנון "GQ") והקומיקאי זאק גאליפנאקיס ("לפני החתונה עוצרים בווגאס"), כצייר קומיקס שבו הוא גיבור על שכוחו נובע מאיבר מינו עצום הממדים.

ג'ייסון שוורצמן בסדרת הטלוויזיה "משועמם"
ג'ייסון שוורצמן בסדרת הטלוויזיה "משועמם"

אם "משועמם" שאבה את ההשראה העיקרית שלה מספרי הבלשים של ריימונד צ'אנדלר ודשיל האמט, הרי "התעורר, אדוני" הוא שיר הלל מלא אהבה לספריו של פ"ג' וודהאוס על המשרת יודע הכל ג'יבס, מתובל בקורטוב של נהנתנות מושחתת כפי שהיא מוצגת בספריו של פ' סקוט פיצג'רלד.

גיבור הספר, אלן בלייר, הוא סופר יהודי בעל אישיות גבולית הנמצא במשבר כתיבה. לאחר שזכה במפתיע בסכום כסף גדול, הוא שוכר את שירותיו של משרת העונה לשם ג'יבס, ואיתו יוצא מבית דודיו בניו ג'רזי לכיוון מושבת אמנים שבה הוא מתעתד לסיים את עבודתו על הספר. שם הוא מתמודד מול ארסנל אירועים וטיפוסים המספקים לו שלל סיבות שלא לעשות זאת.

אפשר לומר שנושא הספר הוא המספר עצמו – חייו, מחשבותיו, יחסיו עם ג'יבס. אבל אפשר גם לומר שהנושא הוא ספרות כאידיאל או מדיום, אפילו ענף אולימפי עם מנצחים ומפסידים. זה מה שהניע אותך? לכתוב ספר על ספרים?

"לא בדיוק. קראתי הרבה מאוד פ"ג' וודהאוס, והוא בידר אותי להפליא. ככותב רציתי לעשות את אותו הדבר, כלומר לבדר באותה דרך. הוא העניק לי עונג ושמחה, וחשבתי שאולי אני יכול להעניק שמחה בדרך דומה. כאמן אתה יכול לחקות כל סוג של אמנות, אבל השאלה היא איך זה יוצא ממך. יש כאן אלמנט של מה שמכונה בצרפתית 'אמבג'ור' – זו הצורה של השפתיים שלך, של מבנה הפה. המושג הגיע מג'אז. רוצה לומר, כל מי שמנגן חצוצרה נשמע קצת אחרת משום שיש לו אמבג'ור שונה. ראיתי פעם סרט של היוצר התיעודי קן ברנס (המתעד הגדול של האמריקנה – ע"פ) על המוזיקאים הגדולים בהיסטוריה של הג'אז. כל אחד מהם דיבר על אמן אחר שהוא אוהב. מיילס דיוויס שמע את צ'רלי פארקר ורצה לשחזר את מה שפארקר עשה, אלא שהוא עשה זאת דרך האמבג'ור שלו, דרך כלי נגינה אחרים, ולבטח דרך האישיות שלו. ניסיתי לעורר בקורא את מה שוודהאוס עורר בי, משהו חי ומצחיק, משהו שלוודהאוס יש בכל משפט. ניסיתי ליצור מחדש את האמבג'ור של וודהאוס. ניסיתי גם ליצור את המבנה הסיפורי שלו.
באותו זמן קראתי גם את דון קישוט. זה סיפור על מישהו שמאבד את שפיותו כי קרא יותר מדי סיפורי אבירים. אני קראתי יותר מדי וודהאוס ורציתי משרת. אולי כדאי גם לציין שכל זה קרה בתקופה שבה מצאתי את עצמי לא מעט במקומות הלא נכונים, חווה הרפתקאות לא מהסוג שאני אמור לחוות. חלק בתוכי היה אומר לי 'הביתה, ג'יבס', כאילו יש בי מין משרת כל יודע ששומר עליי. שייקח אותי הביתה. הרבה מהסיפור הוא למעשה על חלקיקי התודעה. כאילו יש בך קול פנימי שיכול להציל אותך, רק שכמעט אף פעם לא הקשבתי לו".

זה גם קצת מזכיר את נקודת המוצא של "משועמם": שוב סופר עם בעיות שתייה במשבר כתיבה.

"זה לא מאוד רחוק, משום ש'משועמם' נולדה בתקופה שבה קראתי הרבה מאוד ספרי בלשים, כשם שלפני 'התעורר, אדוני' קראתי הרבה מאוד וודהאוס. כתבתי סיפור קצר שקראו לו 'משועמם' וממנו הגיעה ההצעה להפוך אותו לסדרה ב־HBO".

אילו הבדלים אתה מוצא בין כתיבה לטלוויזיה לכתיבת ספר?

"שניהם מהנים מאוד ושונים זה מזה מהותית. כתיבת ספר היא חוויה אישית ומאוד פרטית, ומכאן שגם טוטלית. זה אתה, הזמן שלך, מעבד התמלילים שלך והימצאותה – או היעדרה – של המוזה. נוסף לכך, המוצר הסופי הוא אישי. כתיבה לטלוויזיה נמצאת תחת דדליין, לעתים שבועי. היא רק חלק ממכלול גורמים שיחד מרכיבים את 'ההפקה': במאים, צלמים, עובדי אולפן, שחקנים. כולם מושפעים מהעבודה שלך ככותב. יש גם עניין תקציבי. כל שורה שתכניס לתסריט מתבטאת בסופו של דבר בכסף. לדוגמה,  בפרק הפיילוט של 'משועמם' – שבו היה חשוב לי להדגיש את הזיקה לספרות הנואר – כתבתי סצנה שמתרחשת בסמטה בערב גשום. כפועל יוצא ההפקה ציידה אותנו במכונת גשם שעלתה 50 אלף דולר, ושבסוף גם לא עבדה – מה שעלה אפילו יותר. אם הייתי יודע מראש שתיווצר כזו תסבוכת, הייתי כותב פשוט סצנה לילית, או מכניס אלמנט אחר שמאפיין ספרות נואר. וזה בעצם עוד עניין: כסופר אתה גם הבמאי, המפיק, הצלם והתפאורן של ההתרחשות. מעבר לזה, העבודה על הסדרה הייתה תענוג גדול. יש הרבה אנשים סביבך, ואחרי שלוש שנים מתקיימת אחווה משפחתית. היה עצוב להיפרד מזה, אבל משמח מאוד שזה בכלל קרה. אני לא יכול להתלונן. זה כמו חתול שנתקע לו קוויאר בין השניים".

הפתיע אותך שהסדרה בוטלה?  

"בשום שלב לא היינו 'שני גברים וחצי'. לאחר כל עונה חיכינו לאישור להמשיך לעונה הבאה, ככה שעברתי את התהליך מורט העצבים הזה לא פעם. אני לא יכול לומר שהייתי שמח מהביטול של הסדרה, היה לי כיף לעבוד עליה ועם האנשים שעשו אותה, אבל זה נתן לי הרבה מאוד חופש והזדמנויות אמנותיות חדשות".

בין ההזדמנויות שאיימס מדבר עליהן נמצאות סדרה חדשה בכיכוב אלק בולדווין שתתבסס על ספר קודם שלו, "The Extra Man" – פרויקט חדש עם ג'ייסון שוורצמן וסרט באורך מלא שישלים את הסיפור של "משועמם". "הסרט עוד בשלבים התחלתיים", הוא מסביר, "אני עדיין בשלב שבו אני כותב לי הערות בפנקס מיוחד". חוץ מזה הוא ממשיך לכתוב סיפורים וטורים לעיתונים ניו יורקיים – רק בשבוע שעבר התפרסם סיפור קצר שלו ב"ניו יורק מגזין" – וכן להעלות את מופע מספרי הסיפורים שלו ולהתארח בתוכניות לילה, בייחוד בזו של דיוויד לטרמן.

לא רומן אמריקאי גדול

יומיים אחרי שאנחנו נפגשים, קל להבין מדוע איימס הפך לאורח קבוע אצל לטרמן. הכריזמה הטבעית שלו – המשולבת בצניעות וענווה כנים – כובשת את הקהל שבא לשמוע אותו מדבר ברוטשילד 12, בערב שנערך לכבודו.

סיפורי ההרפתקאות שלו – בין שמדובר בכאלה שחווה כשהיה בחטיבת הביניים או כאלה מלפני חודש – מלאים בחוויות קיצוניות, ואין ספק שמהן הוא סופג את ההשראה שלו. "לא אכחיש, אני אוהב הרפתקאות", הוא מצהיר, "ואני חושב שחלק ממה שאני אוהב בכתיבה היא האפשרות לייצר עוד מהן. מה גם שניתן למצוא אותן בכל מקום, נניח לרכוב איתך על הקטנוע. זו הייתה הרפתקה קטנה וכיפית, נכון? הנה אני, בארץ זרה ורחוקה, מזגזג ברחובות, נזכר איך כשהייתי בן 20 גרתי בפריז, שם היה לי חבר עם קטנוע והיינו נוסעים בסמטאות העיר וחושבים שהחיים יימשכו לנצח. עכשיו אני נמצא בצד השני של העולם, בתל אביב היפה והמוזרה, וחווה תחושה דומה. זו אולי לא הרפתקאה אפית אבל אלה החיים, וחשוב לא פחות ליהנות גם מזה. לפעמים אני ממציא אותן, כמובן. הדמות הספציפית בספר חושבת הרבה על כתיבה ועל ספרים, כי אנחנו הסופרים מחויבים לאהוב ספרים. אז אתה מדבר על ספרים וחושב עליהם. ואתה אוהב אותם כי אתה אוהב את ההרפתקה שבהם, אתה אוהב שמשהו קורה לך כשאתה קורא אותם. משהו פנימי, בסיפור עצמו".

כי שני הדברים – ספרים והרפתקאות – הולכים יד ביד?

"כן, ונחמד גם שיש ספר לצדך כשאתה יוצא להרפתקה. למשל, כשהייתי לא מזמן באלג'יר בפסטיבל ספרות – מה שאגב, עשה לי קצת בעיות עם המאבטחים של אל על – ישבתי לבד בחדר האוכל והרגשתי כמו דמות בסיפור של גראהם גרין. את יודעת, הזר המערבי המסתורי אוכל את ארוחת הערב שלו בזמן שמיני דרמות מוזרות קורות בשולחנות שלצדו בשפות זרות. אז זה הרגיש כמו סיפור של גראהם גרין, ובנסיעה אחרת קראתי ספר של ג'ון לה קארה וגם לו הייתה השפעה על איך שחוויתי את המתרחש סביבי. אני מאוד מתחבר לזה".

אתה כותב בספר "אנשים לא מצפים מספרות לגדולות ונצורות, הם רק רוצים לדעת שהם לא לבד עם הבלבול שלהם". אתה לא מצפה לגדולות מספרות?

"לא, אני לא קורא כדי למצוא תשובות, אני קורא בשביל היופי במשפט, בסיפור, לפעמים עבור המשקפיים להסתכל דרכם על העולם, אבל לא ממקום של לשנות אותו. אני מאוד אוהב ספרים. הם בהחלט העיסוק המרכזי שלי, אבל אני מעדיף להיות מבודר".

אגב אהבה, הנה עוד משפט יפה שכתבת: "אדם חושב שהוא מאוהב, ולפעמים פעם או פעמיים בחיים הוא גם צודק".

"כן, אני חושב שלפעמים אתה מנסה לשכנע את עצמך שזו חיבה עמוקה יותר – 'הו, אני כל כך מאוהב בה!' – אתה נתקל במישהי מסיבה מסוימת, ורק לפעמים הסיבה היא להישאר יחד לזמן ממושך, עד כמה שאנשים מסוגלים להתחייב לזה".

הצלחת לזהות את זה כשזה קרה?

"ראשית אני חושב שהרגעים האלה פשוט לא קורים הרבה, אז כשהם כן קורים, יחסית קל לזהות אותם, אבל ככל שאני מזדקן שער הכלוב נסגר. למרות שכשזה כן קורה, אז ברור שדברים משתנים. הרי אנחנו יכולים להעביר שנים מבלי להאמין שזה בכלל אפשרי. האהבה של סיפורי גבריאל גרסיה מרקס, למשל, אינה אפשרית 100 שנים, עד שהיא כן אפשרית. אני רוצה לחשוב שגם אני כזה, לפחות שהלב שלי כזה. במקביל ברור לי שאני יכול להעביר שנים כציניקן, נטול תשוקה. עם זאת אני אוהב את הרעיון שהרבה מאוד זמן יכול לעבור באותה תפיסה, אבל אני לא יכול לסמוך על השאלה הזו או להאמין לה, כי למרבה הצער במציאות של היום כל החשיבה שלנו מקודדת".

אני רוצה להאמין שהלב לא מקשיב לקידודים מבחוץ.

"איך את יודעת?".

אני לא, אני רק רוצה להאמין בזה.

"נו, הנה, אני אפילו לא יודע מהי התפיסה של הלב".

באחד המונולוגים הרבים של אלן על ספרות הוא מצהיר: "אני לא מנסה לכתוב את הרומן האמריקאי הדגול. השאיפות שלי לא עד כדי כך גדולות". ואתה?

"לא. כשהיית צעיר אולי הייתה בי הרומנטיקה לזה, אבל אני לא חושב שאי פעם חשבתי שאני יכול או רוצה. זה יותר כמו להיות טרזן או להגיע לירח. זה היה שם. כשהייתי סטודנט, כל הפרופסורים שלי היו אומרים שהרומנים האמריקאים הגדולים טרם נכתבו".

אבל המושג קיים ומטיל צל על לא מעט סופרים.

"כי מחכים לו כמו למשיח. כסטודנט אתה אולי מחכה לזה. כאמור, אני לא חושב שאי פעם חשבתי שאכתוב אותו, אבל אתה מודע לזה שהוא 'שם בחוץ'. לי, אגב, נראה כאילו הנושא הזה נזנח. כי 'גסטבי הגדול', 'האקלברי פין', ספריו של ג'ונתן פראנזן – הן כולן נובלות אמריקאיות גדולות וזה רוקן את המושג ממשמעות. זה משהו שתפסתי בשלב מוקדם: איפה שהוא בחוץ מתרוצצת חיה בדיונית שהיא 'הנובלה שמגדירה את אמריקה' בדרך שבה 'מאדם בובארי' הגדיר את צרפת, סרוואנטס את ספרד וכו'. אלן משחק עם הרעיון וחושב: אני אכתוב את נובלת ניו ג'רזי הגדולה. שהיא רק מדינה אחת בארצות הברית, ויכול להיות משהו שאפתני בזה. הוא אוהב לשמוע את עצמו מדבר, ומקווה שמי שמקשיב ישתעשע. מה שמחזיר אתנו למה שהניע אותי לכתיבה: לשעשע את זה שקורא. תחשבי על זה כעל טפט שמודבק על הקיר. את לא רואה את הדבק, את איש המכירות, את האיש שהדביק אותו בסלון, אלא רק את הטפט היפה שעל הקיר. הרבה מאוד דברים קרו מתחת, אבל אני רציתי ליצור משהו החוצה שיבדר. ואם מתחבאת שם עוד אמת, מה טוב. אותו דבר קרה עם תוכנית הטלוויזיה. זה הסיפור והוא מבדר. האם יש שם עוד דברים במפלס עמוק יותר? אולי. אבל השורה התחתונה היא החשובה מכל – אם הצלחתי לבדר, עשיתי את שלי".