לנון צדק

כל הטכנולוגיה שבעולם לא תחלץ אותנו מטבע האדם המחורבן הזה וזוועות המאה ה־20 יחזרו ממש בקרוב. אז מה עושים? מחפשים את האמת, החירות והאהבה. רוב רימן, פילוסוף הולנדי ומחבר הספר "אצילות הרוח - אידיאל שנשכח", בשיחה מרוממת נפש

רוב רימן
רוב רימן
25 בדצמבר 2012

מכל אידיאולוגיות המאה ה־20, הנשכחת ביותר היא ההומניזם: האידיאולוגיה האנטי־אידיאולוגית. בשעה שהקומוניסטים או הנאציסטים ביקשו להנדס אדם טוב יותר לשיטתם, ההומניסטים האמינו שההבחנה בין טוב לרע היא הבחנה אוניברסלית הקודמת לכל אידיאולוגיה פוליטית. לכל אורך המאה שעברה ניהלו ההומניסטים קרב מאסף נגד אותם אינטלקטואלים משמאל ומימין, שהקריבו קורבנות אדם על מזבחן של אוטופיות.

רוב רימן, פילוסוף הולנדי ומחבר הספר "אצילות הרוח – אידיאל שנשכח", שיצא לאחרונה בעברית בהוצאת אחוזת בית, ממשיך את המאבק האצילי הזה אל המאה ה־21. בעידן הרלטיביזם המוסרי, רימן (50) קורא לשיבה אל ערכים אוניברסליים, שכל אדם באשר הוא אדם מסוגל להכירם וצריך לקיימם.

"אצילות הרוח", ספרו של רוב רימן
"אצילות הרוח", ספרו של רוב רימן

הוא גם מאשים את האינטלקטואלים החדשים בקשר שתיקה ובהתקרנפות רבתי לנוכח הטרור האסלאמי, וכתלמידו של תומאס מאן, רימן רואה בקיום האמנותי ובחיפוש הרוחני המתמיד מוצא יחיד ממעגל האלימות. "מיד לאחר מלחמת העולם השנייה", הוא כותב בספרו, "הזהיר מאן ששום ועידה, או צעדים טכנולוגיים, או מוסדות משפטיים, ואפילו לא שלטון עולמי לא יקרבו את החברה החדשה הזאת ולו בצעד אחד, אם לא יווצר קודם לכן אקלים רוחני אחר, אם לא תיווצר פתיחות חדשה לאצילות הרוח".

בספר אתה קובע שהמאה ה־20 רחוקה מסיום. זה לא קצת אנכרוניסטי – או סתם אירופי להחריד – לכתוב על סיבות ותוצאות מלחמת העולם השנייה בשעה שהאנושות ניצבת בעיצומה של מהפכה דיגיטלית, שעתידה לשנות את עצם טבע האדם?

"זאת פנטזיה! המהפכה הדיגיטלית לא תשנה את טבע האדם. קרא את 'אשליית הרשת' של הרוסי הצעיר יבגני מורוזוב, או כל אינטלקטואל אחר שמתריע בפני הרעיון הנואל הזה של פתרון קסם טכנולוגי. אף המצאה טכנולוגית – רדיו, טלוויזיה, רכבת או מטוס – לא שינתה ולא תשנה דבר בטבע האדם. ולגבי אותם חסידי־מחשב מסוגו של ריי קורצווייל, החולמים על 'אדם סינגולרי' המורכב הן מאדם והן ממכונה – לי זה נשמע יותר כמו סיוט מאשר חלום. אז כן, אנחנו עדיין חיים במאה ה־20, מה שניטשה כינה 'עידן הניהיליזם'".

אבל נורא קל לגנות את פשעי הפאשיסטים והסטאלניסטים ב־2012. מה לגבי הבעת עמדה הומניסטית בנוגע לשינויים גנטיים בבני אדם? זה המבחן המוסרי של העתיד. אם לא יהיה אדם, מניה וביה לא יהיה הומניזם.

"דרוויניזם חברתי הוא שורש הנאציזם! הנדסה חברתית היא שורש הסטליניזם! הפיתוי הטוטליטרי ליצירת ה'על־אדם' רווח במאה ה־21 כפי שרווח במאה ה־20. בלב הספר שלי עומד הטיעון נגד אותה תפיסת עולם מטריאליסטית: אם נמשיך להתעלם מהעובדה שבני אדם הם גם בריות רוחניות, שניחנו ביכולת לדעת אמת, חירות, יופי, אהבה וצדק – אם נמשיך לזנוח את אצילות הרוח, אותן זוועות יחזרו לרדוף אותנו".

אידיאולוגיות פוליטיות אכן רצחו מיליונים, אך גם לפני ש'האינטלקטואלים תפסו את מושכות השלטון', כהגדרתך, וניסו להנדס את ה'על־אדם', אבותיהם מתו מרעב, ממחלות וסתם מאלימות על רקע בצע כסף, קנאה או כבוד המשפחה. תן לי מכונת זמן (עם רוורס בלבד) ואחזור למאה ה־20 – לא לימי הביניים.

"החיים היו טובים יותר במאה ה־20 מאשר בימי הביניים? יש מאה מיליון אנשים שלא יסכימו איתך – ומתוכם שישה מיליון שלא יסכימו איתך בתוקף. שמע, דווקא בזכות הקדמה המדעית, שריפאה מחלות וחיסלה את הרעב, המאה ה־20 הייתה צריכה להיות הרבה יותר טובה. בחרנו בחירה פוליטית ומודעת להפוך אותה לסיוט".

אבל גם אם כל האידיאולוגיות הכזיבו, האם פירושו של דבר שעלינו להפסיק לנסות? בני אדם מציעים לבני אדם אוטופיות כי בני אדם רוצים חיים טובים יותר.

"לא ההומניזם האירופי. אצילות הרוח לעולם אינה מקדמת אידיאולוגיות, היא מקדמת תכונות. סוקרטס ידע ש'חיים טובים יותר' מתחילים בחקירה עצמית ושהקיום הטוב ביותר הוא זה המוקדש למסע האינסופי אחר האמת והמעלות הטובות. אני לא סבור שאנו זקוקים לאידיאולוגיות חדשות כדי לשפר את חיינו. אנחנו צריכים את האומץ לחיות את חיינו על דרך האמת, על ידי עשיית משפט צדק ויצירת יופי. כפי שאמר סוקרטס לשופטיו לפני ששתה את כוס התרעלה: "הרי אינך מתבייש לדאוג לכסף, שירבה בידך ככל האפשר, ולשם ולכבוד, ואילו לתבונה ולאמת ולנשמתך, שתהא טובה ככל האפשר, אינך דואג ואינך שם לב?"

למי קראת איסלמופיל?

רימן לא חוסך בספרו ביקורת חריפה כלפי האינטלקטואלים המערביים, "זה מדהים שבעולם שבו הכול מדווח ואי אפשר להסתיר דבר יכולה לקום תיאוקרטיה אלימה מימי הביניים, מבלי שהאליטה התרבותית במערב תעשה ולו ניסיון רציני אחד לעצור את הברבריות הזאת", כותב רימן על מדינות האיסלאם, "זה מדהים שבדיוק אותה חברה ביקורתית לא חשה כל חמלה על קורבנות מתקפת הטרור ב־11 בספטמבר – אותם גברים, נשים וילדים שכל שנותר מהם הוא רק אבק בעיי חורבות, שמותיהם אינם מוזכרים, אינם ידועים והם אפילו נלקחים מהם… לא הם הותקפו כי אם הקפיטליזם, הגלובליזציה, האמריקניזציה. זה מדהים שמעצבי דעה מושפעים כל כך מהרדוקציוניזם הזה כשהם מנתחים את מתקפת הטרור ב־11 בספטמבר, רדוקציוניזם שנטל מהקורבנות את זהותם. ברור שזה נובע מאנטי־אמריקאיות. במונחים של השקפה, אין הבדל בין אנטישמיות ואנטי־אסלאמיזם".

אבל האנטישמיות יצאה מהאופנה האינטלקטואלית קצת אחרי מלחמת העולם האחרונה, והאליטות האינטלקטואליות של אירופה וצפון אמריקה מפגינות יותר איסלאמופיליה מאיסלאמופוביה. אז איך אתה מסביר את האידיאולוגיה האנטי־אמריקאית הזאת? למה אינטלקטואלים כמו סוזן סונטג, ג'ודית באטלר ונורמן מיילר מרשים לעצמם לבטא אנטי־אמריקאיות באקלים תרבותי שלא מרשה ביטויים של אנטי־אסלאמיזם או אנטישמיות?

"עבור האינטלקטואלים הללו, מתקפת הטרור של ה־11 בספטמבר לא הייתה מתקפה על גברים ונשים תמימים, אלא מתקפה על 'קפיטליזם', 'גלובליזם', 'אימפריאליזם' וכו'. לצערי, מתן לגיטימציה לרצח המוני היא לא תופעה חדשה. ראינו די והותר ממנה באירופה של המאה שעברה. פעם נוספת, ההבחנה בין טוב לרע מוכפפת לדוגמות של אידיאולוגיות פוליטיות. אלה שמצטיירים כבעלי הכוח מגונים אוטומטית כ'טרוריסטים' ואילו אלה שמצטיירים כמוחלשים על ידי הכוח הזה מהוללים בתור 'לוחמי חופש'. אך בדמוקרטיה אמיתית, שמכבדת את זכויות וחירויות היסוד של הפרט, אפשר לשנות את המציאות הפוליטית גם בלי להפעיל אלימות רצחנית. בדמוקרטיה יש לרשות האזרח ועדי עובדים, תנועות חוץ פרלמנטריות ועמותות, ובין דמוקרטיות אמיתיות יש דיפלומטיה, משא ומתן ואת אמנות הפשרה, החמלה והשלום. לטווח הארוך, הפתרונות הללו עמידים ואפקטיביים יותר מכל מתקפת טרור".

נו, אז נורמן מיילר התקרנף כשקרא לרצח שלושת אלפים אמריקאים "ביקורת" ולמגדלי התאומים "מגדל בבל, שהיה חייב להיהרס". אז מה? מי צריך בכלל את המגדלור הרוחני העמום של הנורמן מיילרים והג'ודית באטלרים של העולם? צא וראה, העולם עולה ופורח גם בלי הדרכתם המוסרית: ישנן פחות ופחות מלחמות בעולם, ויותר ויותר חברות מקבלות על עצמן את הערכים האוניברסליים של חופש וצדק – וכל זאת מבלי להפגין 'אצילות רוח' יתרה.

"עודד היקר, אני תוהה באיזה עולם אתה חי ואילו עיתונים אתה קורא. השקפת העולם שלי שונה לגמרי. סין, רוסיה ורוב מדינות ערב אינן מפורסמות בעמידתן התקיפה על זכויות אוניברסליות של חירות וצדק, וגם באירופה רוחות הרפאים הישנות חזרו לרחף מעל ראשינו: פאשיזם ביוון, הונגריה ורומניה, וגל של פופוליזם לאומני בשאר מדינות היבשת. ככלל, קפיטליזם השוק החופשי הביא עמו אי־צדק, עוני, אבטלה ושלילה בסיסית של החירות האמיתית בכל קצווי התבל. הפחד מפני החירות נפוץ היום יותר מאי פעם. אבל אני מאמין ביכולת של כל אדם לחיות חיי אמת, לעשות צדק וליצור יופי, והספר שלי אינו אלא קריאה לאצילות הרוח במסורת האירופית של ההומניזם. טיפוח התכונות האנושיות האציליות צריכה להיות דאגתו הראשונה של כל אדם באשר הוא אדם, ועל אחת כמה וכמה אם אותו אדם מתיימר להיות אינטלקטואל. חובתך הראשונה כאינטלקטואל היא לשמור על אותם ערכים אנושיים ועל־זמניים ולבקר את אותם אינטלקטואלים שמצמצמים את האדם לבורג בשירות האידיאולוגיה. זו הלגיטימציה היחידה לחיים של רוח, אבל לשם כך עליך לאמץ את אומץ הלב של קאמי, מנדלשטם וברודסקי – אומץ לב נדיר, במיוחד בקרב אינטלקטואלים".

מגדלי התאומים ב-11.09.01
מגדלי התאומים ב-11.09.01

מצפת עד אילת

רימן הוא אינטלקטואל נדיר ואמיץ. תיאולוג בהכשרתו, רימן ייסד ב־1994 את מכון נקסוס לחקר ההומניזם בתרבות הפוליטית העכשווית. אך שלא כמו רוב מכוני המחקר, המגוייסים למען מטרה זו או אחרת ומפרסמים מחקרים תקופתיים המחזקים את השקפתם הראשונית, במכון נקסוס בעיקר מדברים. כחסיד הדיאלוג הסוקרטי, גם ספרו החדש, שזכה להצלחה גדולה בהולנד והתפרסם מאז ב־15 מדינות, בנוי רובו ככולו משיחות בעבר ובהווה: שיחות בין סוקרטס לאפלטון, סארטר וקאמי ושיחות בין רימן עצמו לאליזבת מאן בורגזה, בתו של הסופר תומאס מאן ופעילת איכות הסביבה (שנפטרה לפני עשור). רימן מאמין שעצם המפגש הפתוח והביקורתי מטפח את "אצילות הרוח" – מונח הבא להבדילם מאצולת הממון או הכוח. "אני מתגאה בהיותנו אחד המקומות הבודדים בעולם המציעים מקום מפגש לאינטלקטואלים. האינטלקטואלים המפורסמים ביותר בעולם נפגשים אצלנו ומנהלים דיון ערני בבעיות השעה: האברמס, ז'יז'ק, יוסה, אטווד, שטיינר, פוקוימה וגם אבישי מרגלית ודניאל בירנבוים".

לא במקרה רימן מזכיר את מרגלית ובירנבוים. "הטיול הראשון שלי היה לישראל. הייתי בן 16", הוא מספר. "תרתי את המדינה במשך שישה שבועות, מצפת ועד אילת. עבדתי במושבים ולנתי בהוסטלים. שנתיים אחר כך שבתי לישראל עם אהבתי הראשונה הגדולה, ולאחר מכן עם קריסטן וואלגרין, אשתי ומי שייסדה איתי את מכון נקסוס. יש לי סנטימנטים עזים לישראל. לאורך השנים התיידדתי עם אילנה שמואלי (אהבה גדולה בחייו של המשורר פאול צלאן – ע"כ) והסוציולוג שמואל אייזנשטדט. שניהם כבר נפטרו בינתיים, אבל עבורי הם מייצגים את גלגולו החי של ההומניזם האירופי, תמצית הציוויליזציה המערבית. אני מסכים את קביעתו של ג'ורג' שטיינר: 'אירופה התאבדה כשהרגה את יהודיה'. אני מקווה שספרי יהווה תרומה צנועה אך משמעותית לתחיית ההומניזם האירופי, ואני גאה במיוחד בתרגומו לעברית – שפה שבלעדיה לא היה הומניזם אירופי".