מג'יק ג'ונסון

התרגומים החדשים של הרומן "עץ עשן" וקובץ הסיפורים "הבן של ישו", הם הזדמנות טובה להכיר את דניס ג'ונסון, מהסופרים החשובים בארצות הברית

11 בספטמבר 2013

כשלו ריד והוולווט אנדרגראונד שרו על הרואין, דניס ג'ונסון ידע טוב מאוד על מה הם מדברים. לא במקרה קובץ הסיפורים הסמי־אוטוביוגרפי שלו, "הבן של ישו", קיבל את שמו מאותה שורה מפורסמת בשיר. הפריצה של ג'ונסון (64) לסצנה הספרותית בישראל אמנם התעכבה בכ־20 שנה, אך אחרי שהוצאת בבל פתחה את הדלת ל"השם של העולם" ב־2009, ראו אור לאחרונה עוד שני ספרים מהפנטים ומטרידים שלו: הרומן "עץ עשן" וקובץ הסיפורים "הבן של ישו", ההוא מהטריפ של לו ריד. ג'ונסון כתב שירים, מחזות ומסות אבל הוא התפרסם בעיקר בשל הפרוזה האקסצנטרית שלו שמושפעת מהשנים שהעביר כשהוא מתגלגל בין עריה הנידחות של ארצות הברית, בערפל של סמים ואלכוהול, שלמרבה האושר לא פגעו ולו במעט בחדות לשונו.

אחד מהאחראים בבבל על ייבואו של ג'ונסון הוא שרון רוטברד, שהודיע לנו שכבר אפשר להתחיל לצפות לשני רומנים נוספים שלו. רוטברד מדבר על יצירתו של ג'ונסון כעל כזו שפונה לשוליים, וזה מה שעושה אותה לכל כך מציאותית עבור הקורא. "ג'ונסון כותב על תלושים, נידחים, מנותקים ולוזרים, דמויות שלכאורה אינן ראויות לרומן, אבל שמוצאות את עצמן נסחפות במסלולים של אובדן, אובססיה, בריחה, רדיפה או גאולה. הכתיבה שלו לא דומה לשום דבר אחר וקשה מאוד לאפיין אותה – היא ריאליסטית אבל הזויה, קשוחה וחשופה אבל פואטית מאוד, מדויקת ומדודה אך עם זאת נראית ספונטנית לחלוטין. אי אפשר אף פעם לדעת לאן הטקסט הולך, בכל רגע של הקריאה יכולים לקרות נס או ישועה, תאונה או אסון, ובכל פעם זה נופל על הקורא בהפתעה מוחלטת, ממש כמו בחיים".

הנכד של אלוהים. ג'ונסון
הנכד של אלוהים. ג'ונסון

מסלול האובדן שמתאר רוטברד מופיע בממדי ענק ב"עץ עשן" – רומן העוסק במלחמת וייטנאם ובהשלכותיה ובעיקר בשברו של עוד חלום אמריקאי. למרות ה"אמריקאיּות" המובהקת של הרומן, מתרגמת הספר ליה נירגד חושבת שבכל הנוגע לתכני הספר הרלוונטיות לקורא הישראלי ברורה: "הספר עוסק במלחמה, על החלומות ועל הזוועות שבה, על השקרנות המזלזלת ועל הכנות מכמירת הלב שבה. העובדה שהדברים קורים בווייטנאם במאה שעברה אינה ממעיטה מעוצמתו של הקשר הישיר הזה. להפך, לפעמים קל יותר לגעת במקומות הכי חשופים כשמדובר באחר. הספר מעביר באופן מצמרר את האלימות המיותרת, את ההתפכחות והכסילות. הקריאה בו היא מעין סיור מאחורי הקלעים של מעללי הגבורה. ומה שיפה הוא שאין כאן ביטול מוחלט של הגבורה: ברור לגמרי שיש לה מקום אמיתי, מיתולוגי אפילו. אלא שהילת הגבורה יוצרת מרחב פרוע שבו פורקים כל עול, שבו יש לאחדים זכות לקבוע גורלות וגבולות. מולה נחשפת תמימותו של הטירון, בשר התותחים, זה שלעולם מגלה את האמת מאוחר מדי. ובתווך – המפעילים, הציניקנים, אלה שמנצלים את החזקים ואת החלשים גם יחד, שיושבים במקום רחוק ובטוח, שמזיזים על המפה פיונים וגם גנרלים. לא צריך הרבה יותר מזה כדי למשוך את הקורא הישראלי, לא?".

באחד הראיונות הנדירים שנערכו עימו, תיאר ג'ונסון את כתיבתו כ"גן חיות של התבטאויות פרועות", אבל ארז שוויצר, המתרגם של "הבן של ישו", חושב שכמעט ההפך הוא הנכון: "הטקסט של ג'ונסון מחושב, מדוד ומתוכנן מאוד. במקום לנוע בין משלבים, למשל, הוא כותב סלנג בשפה תקנית וגבוהה מאוד, מבלי שתורגש סתירה בין הדברים. דרושה מידה עצומה של משמעת עצמית כדי להגיע לרמה כזאת של תחכום וצלילות לשונית. אני חושב שמה שמסתתר מאחורי זה הוא ניסיון לנסח מחדש ערכים בסיסיים של אחווה ואהבה ואחריות וסולידריות, שכמו טובעים בהיצף של תרבות הצריכה והצמיחה והתקשורת הוולגרית. דוגמה יפהפייה לזה אפשר למצוא בסצנה האהובה עליי בספר, שיש בה הוד דתי ממש, ובה גבר שרב עם אשתו מבקש את סליחתה בטקס פרטי שבו הוא רוחץ את כפות רגליה. כל הפואטיקה של ג'ונסון באה לידי ביטוי בסצנה הזאת, במיוחד אם מביאים בחשבון שהגיבור שלו נעשה עד לה, לסצנה הזאת, כשהוא מציץ לביתם מבעד לחלון, בתקווה לתפוס אותם מזדיינים".