מפלץ הים קורא לך

מדהים איך בני האדם נחים להם בשלווה במיטותיהם כל לילה ולא יודעים כי יש קת'ולהו בעולם. ואולי טוב שכך, אם ידעו ודאי תיטרף עליהם דעתם או שאיזשהו גורל אכזר אחר יתקוף אותם. "המיתוס של קת'ולהו", שהתפרסם לראשונה בשנת 1928 בסיפור הקצר "קריאתו של קת'ולהו", הפך כבר מזמן לשם קוד של יצירה העוסקת בהתגלמות הרוע הקוסמי. קת'ולהו – יצור מפלצתי דמוי תמנון, הוא אל קדמון שמת לפני היווצרותה של האנושות וכעת הוא ממתין בים, תוך שהוא מעביר מסרים לשליחיו, אנשים בשר ודם, שיקימו אותו לתחייה.

יוצר המיתוס, הסופר האמריקאי הווארד פיליפס לאבקרפט (שהלך מיוסר לעולמו בגיל צעיר כבר בשנת 1937), קנה את מקומו בפנתיאון הסופרים הדגולים כאבי האימה המודרנית באמצעות יכולתו המופלאה להביא את הזוועה, כה ממשית ומכאיבה ועם זאת מהפנטת, אל סף דלתנו – בלי שום כוונה לעצור שם. סופרים כמו בורחס וריי ברדבורי הקדישו לו סיפורים, להקות מטאל כתבו אלבומים בהשראתו וכמעט כל תרבות הזומבים העכשווית שואבת ממנו. בימים אלה רואים אור שני תרגומים מרטיטים לספריו של לאבקרפט "קריאתו של קת'ולהו" ו"צל מעל אינסמאות'" (אחד מפיתוחיו הבשלים ביותר של המיתוס). על פי המיתוס, כל הנכחה של קת'ולהו במציאות האנושית מאפשרת לו לחלחל עוד קצת לתוכנו. לא מפתיע אם כן שלכבוד הראיון עם מתרגם הספרים, עודד וולקשטיין (דמות גותית בפני עצמה), השמים השחירו והיום הפך לערפילי ורטוב.

התרבות הפופולרית העכשווית עסוקה מאוד בגותיקה. זה היה שיקול בבחירת התרגום של לאבקרפט?

"לי ברמה האישית הכי כיף לתרגם את הספרות הזאת כי מאדגר אלן פו, דרך לאבקרפט ועד סטיבן קינג תמיד ליוותה את הסגנון הזה איזו השקעה פנטסטית בלשון. אז השיקול האמיתי שבעצם הרגשתי היה שאני צריך משהו שיציל את רוחי בתקופה זו של שעמום. כמובן שלא ידעתי למה אני נכנס. הכרתי את לאבקרפט כסופר אבל לא ידעתי באיזה ממדים המיתולוגיה והאיקוניות שלו פופולריות. רק כשהתחלתי לקרוא מסביב ראיתי שמדובר במשהו הרבה מעבר לספרים והרבה מעבר למעמדו כסופר. יש אנשים רבים שלא קראו את הספרים שלו אבל מכירים עולם שלם של סרטים ומשחקי מחשב שמבוססים על ספריו. וזה למרות הלשון הארכאית שלו שהופכת את הטקסטים ללא נגישים במיוחד. אז כן היה ניסיון ללכת עם המגמות העכשוויות האלה, אבל רק כשהתחלתי לעבוד הבנתי על מה עליתי".

קריפי רצח. קת'הולו

לא כל אחד יכול לתרגם ספרי אימה. מה משך אותך לזה?

"אלו הם הספרים שאני הכי שמח לעבוד עליהם ואיתם אני מרגיש הכי חופשי. מתרגמים מתחילים את עבודתם בעמדה של יראת כבוד, מעין נחיתות כלפי המקור. אבל מדייט לדייט נכנסים לזוגיות שגרתית יותר ופתאום מתחילים להעז פנים כנגד הפרטנר. כשעושים את זה מגלים דברים חשובים על הז'אנר. כשתרגמתי את אדגר אלן פו, למשל, שמתי לב שבכל פעם שהוא הביא פריט מידע רציני, עמוק ולמדני – היה ברור שהוא המציא אותו. ובכל פעם שהתייחס למשהו שנראה מופרך ותלוש – זה היה אמיתי לחלוטין. יש ביסודו של הז'אנר הזה משהו פרודי. זה מין תיאטרון חובבים לא מתוקצב או מעשה קבצנים טלאי על טלאי. כשאנחנו עומדים מול פואטיקה כזו אנחנו מרגישים שגם לנו מותר. מותר להיכנס למעשה תגרני, מותר להתווכח – הרי הם עשו את אותו הדבר. מכאן נובע החופש כשמתרגמים ספרות כזו. לי זה מרגיש כמו להיכנס ללונה פארק בלילה כשאומרים לך שאין אף אחד ושכל המתקנים לרשותך עד מחר בבוקר… אם יהיה בוקר".

מה יש בלאבקרפט שהפך אותו לכזה מודל של השראה?

"אני חושב שהתשובה לכך היא הרמה של המרקם הלשוני. במהלך עבודת התרגום הרגשתי שאני ממש צריך לסחוט מהעברית מוכנות ללכת לכל מיני אזורי ספר ומזבלות בקצה העיר, לסחוט ממנה נכונות להתפלש ולהתלכלך, כי יש לו כמות מילים ל'מגעיל' ול'דוחה' כמו שלאסקימואים יש ל'קרח'. לאבקרפט הוא גוף נוכח. כשתיארתי את אינסמאות', הרגשתי בשלב מסוים שריח דגים מתעבה ומסמיך בחדר העבודה שלי. לאבקרפט יוצא לעולם והמפלצתי נוכח שם באיזו חומריות מהממת עם לשון שמתפרקת אליו בעוצמה. זה כמעט טראומתי כמה שזה ממשי. פו כתב שהיופי עולה מפנקס החישובים ושהנשגב הוא מערך מושכל של כימות וחישוב. אצל לאבקרפט אתה מושיט את היד לכיס למצוא את פנקס החישובים ומוצא שם רטיבות של ים, שרידי אצות ומדוזות. אין פנקס חישובים, האידיאל של היופי נוטש אותך ואתה עומד מול איזו ממשות שהיא מזעזעת, אבל גם כובשת ומפתה. אתה עומד מול משהו שאין לך דרך לתאר אותו באמצעות הלשון, זה סוג של אובייקט שהוא מין שפך ריר ג'לטיני שעולה ממעמקים ומאיים להציף את העולם. אז אתה מייצר דיבור עודף היסטרי – כי אתה מנסה להסביר באמצעות הלשון משהו שלא קיים בדיבור".

אתה חושב שלמדיום הקולנועי קל יותר לתאר את האימה?

"כשאני רואה סרטי אימה אני כמעט תמיד מתאכזב. סטיבן קינג אמר פעם בשיחה שהוא מתראיין על הספרים שלו כבר 40 שנה, ושאף פעם לא שאלו אותו שאלה על הלשון. כולם חושבים שאימה נמצאת רק בעולם, אבל מבחינתי, אימה היא קודם כל בלשון ובמפגש בין הלשון לבין העולם. בספרים האלו האימה היא לא בדימויים, אלא במקום שבו הלשון עושה היערכויות מפלצתיות בעצמה. היא הופכת מפלצתית כי היא עומדת מול המפלצת ונערכת מולה. היא עוברת כל מיני אדפטציות משונות: מפרישה, מעוותת, מצמחת כל מיני גידולים. במובן הזה הלשון היא קת'ולהוית בעצמה בכך שהיא מנסה להשיב לו תשובה אך במקום זה קורסת אליו ומבצעת אותו. המעבר לקולנוע הוא מאכזב במובן הזה".

עטיפת הספר "קריאתו של קת'הולו"

לאבקרפט ממש יוצא נגד המדע בספריו, למה זה?

"אחת הסיבות לכך היא שלאבקרפט היה אדם מאמין, ואנשים בעלי זיקה דתית מסתכלים על אנשי המדע וטוענים שאלו חיים להם בעולם מרגיע, ואם נופל להם תפוח על הראש הם מקשרים את זה לחוקים של ניוטון ולשרשרת סיבתית מנחמת ומרגיעה. מי שמחזיק באמונה דתית ונופל עליו תפוח מהעץ נשאר המום נוכח האירוע המוזר והחידתי של נפילת התפוח. העולם של האמונה הוא הרבה יותר פרוץ, מבודד וטראומתי בפוטנציה לעומת העולם של המדע. בסיפורת מהסוג הזה הכלים הלוגיים שאמורים להסביר לנו למה אנחנו לא צריכים לפחד הופכים להיות בעצמם המוליכים של האימה. אצל לאבקרפט כל המוליכים האלו הם אסתטיים: הפסל, האיקונות, הטקסטים שמשמשים עדויות. הסופרים והמשוררים הם הנביאים של קת'ולהו, לא המדענים, והוא משתמש בהם כדי להפיץ את בשורתו עלי אדמות. זה מראה שכל הסובלימציה התרבותית היא בעצם ברברית בהגדרתה. האמנות היא המוליכה הנאמנה ביותר של הברברי".

בדומה לדמות המספר בשני הספרים, שכותב את הדברים על מנת להזהיר מפני קת'ולהו אך בעצם מסייע לחשוף את קיומו.

"בדיוק כך, במובן מסוים גם הכתיבה מופללת – היא מורשעת כחלק ממנגנון ההתפשטות של המפלצתי. יש כאן אמונה כמעט מאנית בכוח של הכתיבה לקיים עולם אבל מתוך זה גם המילים, בעל כורחן עם כל כוונותיהן הטובות, הן חלק מכוח ההתפשטות. יש תשובה ברורה לשאלה איפה קת'ולהו חי: הוא חי בטקסטים האלה ובמדף ספרי לאבקרפט. עכשיו הוא כאן איתנו, חוגג את קיומה של השיחה הזו ומשיג לעצמו עוד אחיזה בעולם".

"קריאתו של קת'ולהו", "הצל מעל אינסמאות'", הווארד פיליפס לאבקרפט, מאנגלית: עודד וולקשטיין, הוצאת פרדס.