עשור ל"מעין": שיחה על הקשר שבין שירה, פוליטיקה ועגבניות

בימים שבהם עוד נחשב התחום לתחביב של ווירדואוז, לקחו רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון את הצחוק ברצינות והקימו את כתב העת לשירה "מעין". עשור לאחר מכן הם מספרים מה הוביל לנסיקה בסצנה, איך יוצרים מוצר פוליטי עם תקציב ממשלתי ומה הקטע שלהם עם עגבניות

יהושע סימון (מימין) ורועי צ'יקי ארד. צילום: יולי גורודינסקי
יהושע סימון (מימין) ורועי צ'יקי ארד. צילום: יולי גורודינסקי
17 בפברואר 2015

אם ההיסטוריה של השירה העברית היא מיתולוגיה, אין דרך להציג את אירועי חורף 2005 אלא כהתערבות אלוהית. בתום שני עשורים שבהם עיקר העיסוק בתחום היה בשאלה "האם השירה העברית מתה?", הגיחו במקביל ובמקריות שלושה כתבי עת שהצליחו בסופו של דבר להפיח בה חיים: "הו!" הקלאסיציסטי, "מטעם" הפוליטי (שנסגר בנובמבר 2011) בעריכתו של יצחק לאור ו"מעין" הפוסט מודרניסטי במובהק. עשור לאחר מכן, בעיצומו של גל חדש בשירה המזרחית ובכלל, אף אחד כבר לא חושש לחייה של השירה. היום, אם במישהו מתעורר דחף בלתי נשלט להספיד תופעה כלשהי, הגיוני הרבה יותר להרוג שוב את הפאנק.

רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון, עורכי "מעין", נזהרים שלא לזקוף הרבה מזה לזכותם ("אני מנכס לעצמי את הקול המזרחי האותנטי!", סימון מתבדח), אבל יש להם חלק בלתי מבוטל בכך: הסגנון האימג'יסטי הקליל של כתב העת (שזכה ללא מעט ביקורת) והמחיר הנוח (17 ש"ח, לכיסוי הוצאות ושכר מינימום) הנגישו אותו לקהל צעיר של קוראים. לאורך השנים נתן כתב העת במה ליוצרים כמו נעם פרתום, מיכל דר, שלומי חתוכה וערן הדס והשתתף ביוזמות עם אוריינטציה אקטיביסטית כמו גרילה תרבות. ב"מעין", שמטרתו הייתה עיסוק בשירה קונקרטית, "על החיים", התפרסמו שירים לא מנוקדים ("כי החיים בישראל לא מנוקדים") המתייחסים בין השאר גם לביסלי, לסמארטפונים ולירקות. לפי הטרמינולוגיה של ארד, השאיפה של "מעין" היא בסך הכל לחזור לעגבניה.

מה קרה שם לפני עשור שהוביל למפץ הזה?

סימון: "אל גור קיבל פרס נובל. רבין היה מת כבר עשור".

ארד: "השירה הייתה אז מלאכה שעסקו בה חנונים קיצוניים. קצת כמו אנשים שחוקרים היסטוריה של מפיות. תפסו את השירה כבדיחה, ולכתוב שירה היה כמו להיכנס לתחום המקרמה. אבל כל בדיחה שאתה מספר הרבה פעמים בסוף מתחילה באמת להצחיק".

סימון: "פעם אברי גלעד היה עושה בדיחות מהגבעטרון ואז הוא הפך להיות הגבעטרון. זה לא שאתה לוקח משהו ברצינות ואז היחס שלך כלפיו נהיה אירוני; מתחילים באירוניה ואז לוקחים אותה ברצינות".

ארד: "פשוט הבנו שבישראל כל ממזר מלך. נדבקנו לאיזה מכרז של מפעל הפיס, הלכנו ל'גלובס' וביקשנו שייתנו לנו מחיר טוב להדפסה. אנשים חושבים שהם יכולים לשנות את העולם בעזרת אמנות, וזה באמת מצליח. "ערס פואטיקה", לדוגמה, עושים את זה יפה".

סימון: "כל כתבי העת נמכרו אז בחנויות ספרים, ואנחנו היחידים שהלכו לפיצוציות. רצינו לשים את השירה בתוך החיים. האמנו שהמדף הוא המסר. פיצוציה אחת בקינג ג׳ורג׳ מכרה 240 עותקים מגיליון שעזמי בשארה היה על השער שלו. הבעלים היה בטירוף״.

האגם כבר לא נראה כל כך גדול. סימון וארד. צילום: יולי גורודינסקי
האגם כבר לא נראה כל כך גדול. סימון וארד. צילום: יולי גורודינסקי

איך "מעין" השפיע על התהליך שעברה השירה העברית בעשור האחרון?

ארד: "התפקיד של כתב עת לשירה הוא לא לגלות, אלא לאפשר. אנחנו רק המפיצים, ומה שעשינו הוא לאפשר למשוררים צעירים להיחשף".

סימון: "אנחנו גם לא עובדים בתולדות השירה. אנחנו עובדים בלחיות".

לא מעט ביקורת הופנתה כלפי "מעין" לאורך השנים. אנשים טוענים שהשירה שאתם מפרסמים פלקטית, שהאימג'יזם החמור בא על חשבון איכות השירה.

ארד: ״כל הביקורות השלילות נגדנו נכונות. הביקורות החיוביות שאנחנו מקבלים נובעות מזה שאנשים מרגישים לא נעים מאיתנו".

סימון: "אני מאמין שיש ממד ב'מעין' שכן ענה על צורך מסוים. כשהתחלנו, כל דבר אישי, שמעיד על עולם פנימי כלשהו, הפך להיות מאגר של נתונים בשביל פלטפורמות פרסום, כמו פייסבוק לדוגמה. היה צורך לדבר אשכרה על הדברים שקיימים. האיכות של השירה יכולה להיות האימג'יזם עצמו".

ואיך הסגנון הזה מתיישב עם היומרות הפוליטיות שלכם?

סימון: "בקונטקסט שאנחנו מייצרים. יש זמנים שבהם האפשרויות שלך מצטמצמות, לכן כל פעולה שמייצרת יותר אפשרויות היא פוליטית. 'מעין' הוא פוליטי כי הרבה דברים מתאפשרים על ידו".

ארד: "זה חלל נדיר בישראל שלא מונע משיקולי רווח והפסד. הוא לא שייך לשום טייקון או לשום ממשלה. זה פשוט מודפס איפשהו. אם אתה רוצה להבין מה קורה בישראל – תפתח 'מעין'".

ביחס לכתבי עת אחרים אתם מתוקצבים בנדיבות מגופים כמו מנהל התרבות ועיריית תל אביב. אם "מעין" הוא כתב עת פוליטי שבא לשנות משהו בסדר הקיים, אולי זה סימן שאתם עושים משהו לא בסדר. אולי אתם לא מאיימים על אף אחד.

ארד: "אנחנו בקושי מתוקצבים. כדי לקבל את הכסף הזה צריך לשלם הרבה לרואה חשבון. מכל אחת מהקרנות אתה מקושש מעט מאוד, מה גם שאני ויהושע עובדים בהתנדבות".

סימון: "אנחנו משלמים מסי עירייה ומסי מדינה ולכן אנחנו רואים בדרישה שהמדינה תממן אותנו לגיטימית. ולא רק אותנו, אלא כל כתב עת לשירה. חוץ מזה, המושג 'איום' אפשרי היום באזורים שלנו רק כשאנחנו פונים זה נגד זה. על מי אנחנו אמורים לאיים? על מישהו אחר שרוצה לפתוח כתב עת?".

הדברים עצמם

מלבד פעילותם ב"מעין", השניים מחזיקים גם בדיי ג'וב קבוע, די רחוק מהסטיגמה שמזוהה עם מי שעוסקים בשירה. סימון עורך את מגזין הקולנוע "מערבון" (המופץ לצד "מעין") ומתפקד כאוצר הראשי של MOBY, מערך המוזיאונים העירוני של בת ים, ואילו ארד, שלפני עשור עוד נתפס כקריקטורה של שינקינאי הזוי – כזכור מימי פינג פונג העליזים – הפך לעיתונאי מוערך, ובימים אלה מסקר את מערכת הבחירות מזווית ניו ג'ורנליסטית ל"הארץ". בדצמבר האחרון תמך סימון בהענקת פרס לנדאו ליצחק לאור כחבר בוועדת הפרס, על אף עדויות נשים שהציגו אותו כעבריין מין, וספג על כך ביקורת קשה.

הישן והטוב. צילום: יולי גורודינסקי
הישן והטוב. צילום: יולי גורודינסקי

גם לאחר שהוחלט במפעל הפיס שלא להעניק ללאור את הפרס טענת שאין לך סמכות לשפוט אותו. אתה לא חושב שזו היתממות?

"אין לי את היכולות לשפוט את הדברים האלה בפרס שירה. אלה דיני ראיות. אם היה מדובר בפרס לאדם הכי נחמד או הכי נרגן, אז אולי אנשים אחרים היו מקבלים אותו. אבל יש דינמיקה גם בתוך הוועדה. בסוף עמד מישהו די שולי אל מול לאור, וזה היה ברור שהוא משורר מצוין ושמגיע לו לקבל את הפרס".

צ'יקי, לא אגזים ואגיד שהתברגנת אבל השתנה משהו בתדמית שלך. אתה מרגיש את זה?

"אני מרגיש את זה ואני גם נהנה מזה. כל מיני אנשים לוחצים לי את היד. אתה לא יודע מה לענות לאדם שנותן לך מחמאה. לא הייתי רגיל לזה שמחבבים דברים שאני עושה. אבל זה כיף. זה כמו מרק טעים".

"מעין" זמין לרכישה בתולעת ספרים, המגדלור, סיפור פשוט, האוזן השלישית ועוד