רוצה שינוי: ראיון עם נעמי קליין, מחברת הספר This Changes Everything

15 שנה עברו מאז שפרסמה נעמי קליין את רב המכר הבועט "נו לוגו", שהפך אותה לגיבורת מתנגדי תרבות הצריכה ולמותג הומניטרי־פמיניסטי בפני עצמו. עכשיו היא מוציאה ספר חדש שמפגיש את הקפיטליזם ואת ההתחממות הגלובלית לדו קרב שעוד יהרוג את כולנו. מה עושים? בתור התחלה, היא מציעה לכם להיכנס לחדר עם עוד המון אנשים

נעמי קליין. צילום: Getty Images
נעמי קליין. צילום: Getty Images

היא הפכה לקולה הראשי של התנועה האנטי קפיטליסטית ב־1999 כאשר רב המכר שלה "נו לוגו" חשף לראשונה את תעשיית סדנאות היזע של מותגי העל. מאז ממשיכה נעמי קליין להשמיע את הקול הרדיקלי השפוי של השמאל העולמי. עבור אלה בימין ובמרכז המפה הפוליטית היא מסמלת משהו אחר לגמרי: הוגת תיאוריית קונספירציה, "מטורפת" (כפי שכינה אותה אחד מיועציו של ברק אובמה) ואפילו בוגדת – האשמה שהיא מסרבת בתוקף לזַכות בתגובה רצינית.

הרושם שנוצר כשפוגשים את הסופרת הקנדית בת ה־44 הוא של אישה מאופקת ובעלת ביקורת עצמית מפותחת, לפחות עד כמה שזה אפשרי כשמדובר בגיבורה עממית ומגה מותג הומניטרי־פמיניסטי. בטווח שבין התבוננותה הביקורתית על עבודתה ובין מחשבות שעולות אצלה מדי פעם על דברים שהייתה צריכה לומר, היא מנסחת עמדה חריפה ומשכנעת, אותה עמדה שהביאה מותגים, ממשלות ומאז צאת ספרה החדש "This Changes Everything: Capitalism vs the Climate" גם את חברות הדלק הרב לאומיות, היישר לזרועות יועצי התקשורת. עם זאת קליין מוסיפה לטעון שהיא חווה משבר עם כל ספר, ומודה שהיא שואלת את עצמה בכל פעם מחדש שאלות כמו "בשביל מה זה טוב? מי יקרא את זה בכלל? מה זה בכלל הולך לשנות?". בסופו של דבר היא מרגישה בת מזל: "הספרים שלי תמיד יצאו, באופן מדהים, בנקודות זמן שבהן דברים התחילו לזוז״.

עטיפת הספר "This Changes Everything"
עטיפת הספר "This Changes Everything"

הווידוי הזה עלול להפחית מעוצמת המתקפה בספר החדש, שפורשׂ בהתלהבות רבה את האג'נדה הפרוגרסיבית שלה ומסכם חמש שנות מחקר כלל עולמי. בספר קליין לוקחת את המאבק המדעי בשינוי האקלימי אל תוך זירת המלחמה האידיאולוגית. היא דוחה על הסף את טקטיקת הפעולה של Big Green – עמותות וגופים אשר מתרכזים בשינוי התנהגות הצרכנים ודוגלים, למשל, בשמירה על איכות הסביבה על ידי ירידה בצריכה הביתית ובחיסכון בדלק, נסיעה משותפת ורכישת מוצרים ירוקים. קליין גורסת שצריך לשנות את דרך החשיבה של אנשים מן הקצה אל הקצה: נוכל למנוע את התחממות היתר הקטסטרופלית שצפויה לפקוד את כדור הארץ רק אם ממשלות יתערבו בשווקים, אם עקרונות הסחר החופשי ינוערו מהיסוד ואם קהילות יצליחו להילחם על השליטה בתשתיות ובאוצרות הטבע ששייכים להן. וזה צריך להיעשות בכל מדינה בעולם, היא טוענת, עד שנת 2017. אחרת, כפי שקליין מצטטת בספרה את הפרופסור לגיאופיזיקה שהרצה בפני איגוד הגיאופיזיקאים האמריקאי, "כדור הארץ פחות או יותר גמור".

ב־2008 היה נדמה שנושא השינוי האקלימי זוכה לקונצנזוס פוליטי מקיר לקיר. עם זאת, בספר את מראה שפליטת הפחמן התעשייתי גברה בצורה דרמטית בשנים שחלפו מאז. מה קרה?

"היה משבר פיננסי והחלק היחיד בכלכלה העולמית ששרד וצמח בתקופת המשבר הזו היו הסחורות. למעשה היה שגשוג של סחורות, ומדינות שמצבן טוב יותר כיום היו אלה שנשענו על דלקים פוסיליים עתירי פחמן. לכן קנדה, המדינה שלי, נמצאת במצב טוב, וגם אוסטרליה ומדינות רבות באמריקה הלטינית. זה העלה הילוך בעוד חלקים אחרים בכלכלה הגלובלית מצאו את עצמם על סף קריסה, וכך הייאוש דחף לייצור הולך וגובר".

הספר שלך מציג את המשבר האקלימי כהתנגשות בין השקפות עולם גלובליות: מצד אחד הקונצנזוס סביב הנושא האקלימי ומנגד הקונצנזוס סביב אידיאולוגיית הסחר החופשי. כשהנושאים ניצבים זה מול זה, את לא חושבת שכלכלנים אמריקאים כמו אדם סמית ואלן גרינספן תמיד יגברו על גרינפיס?

"אבל אחיזת החנק באידיאולוגיית הסחר החופשי היא חלשה יותר משהייתה בכל מהלך חיי. אפילו בארצות הברית, המקום שבו חשבתי שנספוג את הביקורת הקשה ביותר כשקראתי לספר 'Capitalism vs Climate', הקפיטליזם נתפס בעיני רבים כמשהו שצריך להיכנס בו. פרנק לונץ, שנחשב ליועץ הפוליטי המשפיע ביותר על המפלגה הרפובליקנית, מייעץ ללקוחותיו לא להשתמש במילה ׳קפיטליזם' משום שזהו מונח שנקשר אסוציאטיבית עם חמדנות. ותראה מה קורה באנגליה. רוב גדול הצביע בעד הלאמת חברות האנרגיה ותשתית הרכבות. הקונצנזוס הנאו־ליברלי לא במצב כזה מזהיר. אני חושבת שאנחנו בשלים עכשיו לשינוי פוליטי עמוק, אם תתגבש אג'נדה קוהרנטית".

ואת רואה את זה קורה?

"יש כאן דור צעיר שמאמין שהסדר הפוליטי הקיים הוא למעשה רמאות. מה שחסר הוא חזון ברור של מה יכול להחליף אותו, והכוח להילחם עבורו. אני חושבת שהיו לנו הרבה תנועות נגד שהיו מאוד חזקות. UK Uncut, למשל. תמיד חשבתי שזאת תנועה ממש קולית כי הם התמקדו בתאגידים שלא שילמו מסים. אז אתה לא רק אומר ׳אל תקצצו׳, אלא ׳כאן נמצא הכסף שלנו – צאו להילחם עליו׳. אנחנו צריכים עוד דברים כאלה, אבל גם זה לא מספיק. דרוש חזון ברור של מערכת כלכלית אחרת. התקווה שלי היא שהספר יתרום לתהליך הזה וייתן עוד דחיפה חזקה בכיוון".

מה יש לך להגיד לאותם מבקרים מתוך התנועה הירוקה שטוענים נגדך שהפוליטיזציה שעשית לדיון האקלימי לא באמת מסייעת לו?

"באופן כללי אני חושבת שמי שאומר את זה חי באשליה מסוימת לגבי מידת היותו של הדיון אידיאולוגי עד כה. הם לא יכולים לראות את זה כי הם נמצאים בתוך העניין. להקים שוק לפחמן במקום להילחם במי שמזהם את הסביבה זה צעד מאוד אידיאולוגי, ובעיניי זה הרבה יותר אידיאולוגי לייעץ לאנשים איך לעשות קניות במקום לקרוא להם להצטרף לתנועה שיוכלו לפעול בה באופן קולקטיבי. יש בתנועה הירוקה ענף מאוד נאו־ליברלי שלא מחשיב את עצמו כפוליטי מפני שהוא למעשה שוחה בתוך המים הנאו־ליברליים".

פעילות גרינפיס באיים הקנריים. צילום: Getty Images
פעילות גרינפיס באיים הקנריים. צילום: Getty Images

למה רוב קבוצות ה־Big Green נכשלות כשזה מגיע למלחמה במירוץ המטורף אחר דלקים פוסיליים?

"הן מעולם לא היו ׳תנועות׳ במובן של תנועה נגד חברתית־תרבותית. אם נחשוב על תנועות ששינו את פני ההיסטוריה, הן תמיד פעלו מחוץ למערכת וגדלו בדיוק בגלל העובדה שלא היה להן כוח. זה מה שעשו האיגודים המקצועיים, תנועות זכויות האזרח ותנועות שחרור האישה. כשאין לך גישה, אתה צריך לבנות עוצמת נגד. הבעיה בתנועות איכות הסביבה היא שהרבה מהן התחילו כקבוצות עילית – זה התחיל באצולה. אני חושבת שקבוצות כאלה שצמחו מבפנים לא יכלו לדמיין את עצמן נלחמות מבחוץ משום שהן אף פעם לא היו אאוטסיידריות".

איך זה שחברות הגז, הפחם והדלק הרב לאומיות תמיד מקבלות מה שהן רוצות?

"הדרך שבה עיתונאים מסבירים מדוע נושא הפחמן לא הולך לשום מקום והציניות שלהם בנושא, נובעת מכך שאין דחיפות מהצד האקלימי, ואפילו לאלה שפועלים למען איכות הסביבה לא ממש אכפת. זה המסר שהפוליטיקאים מקבלים. מצד אחד יש את חברות הדלק שלהן מוטיבציה גדולה. הן מאוד מאוד רוצות להפיק פחמן כי זה שווה להן טריליוני דולרים, והן מוכנות להילחם על זה ולשחק משחק מלוכלך כדי לנצח. מצד שני יש את הלוביסטים המנומסים, שמחמיאים לך גם אם כל מה שעשית זה להתקדם רק מעט מאוד. בעבר רווחה התפיסה שאובמה לא יכול לטעות, כל מה שהוא עשה זכה לתגובה 'יופי של צעד ראשון!'".

כאקטיביסטית, כמה רחוק את צריכה ללכת? האם זה בסדר לעבור על החוק?

"זאת שאלה מאוד אישית. נעצרתי בפעם הראשונה בחיי כשהפגנתי ב־2011 מחוץ לבית הלבן נגד צינור הגז Keystone XL. אף פעם לא עשיתי דבר כזה לפני כן, ואני חושבת שהרבה מזה היה כדי להביע את תחושת הדחיפות של הנושא. נעצרתי יחד עם המדען ג׳ייסון בוקס, רוק סטאר בעולם חקר הקרחונים היבשתיים. יותר ויותר מדענים החליטו לנקוט פעולה ישירה. המגמה להפחתת השקעה בדלקים פוסיליים – למשל כשגופים מכובדים כמו אוניברסיטאות מצמצמים את הקשרים הפיננסיים שלהם עם חברות הדלק – הפכה להיות כלי חשוב בידי אנשי האקדמיה והמדענים. זו דרך נוספת להילחם. אוניברסיטת גלסקו עשתה זאת והייתה לאוניברסיטה הראשונה באנגליה שנקטה צעד זה, ובכך הפחיתה 18 מיליון פאונד מתעשיית הדלק הפוסילי. יש מכתב מצוין החתום על ידי 100 פרופסורים מאוניברסיטת הרווארד שקוראים גם להרווארד לעשות את אותו הדבר".

מהי הפעולה האחת והיחידה שיכול לעשות מישהו שמרגיש משותק מול עוצמת הבעיה האקלימית?

"להיכנס לחדר עם עוד המון אנשים. אני חושבת שהרבה מזה נובע מכך שאנחנו נחשפים לאינפורמציה המפחידה הזאת כשאנחנו לבד. יש גבול למה שאנחנו יכולים להכיל לבד ועדיין להיות במצב של תקווה, מבלי להימצא חלק מקהילה של אנשים שעוזרת לתקווה הזאת להתקיים. זה עניין עוצמתי כל כך כי הוא קורה בקנה מידה גלובלי ומהווה איום קיומי. היום לרוב האנשים המחזיקים בדעות ליברליות אכפת מהבעיה האקלימית, אולם אם תבקש מהם לדרג את הנושאים לפי רמת החשיבות שלהם, האקלים יבוא אחרון, אחרי כל דבר אחר. השאלה שנשאלת היא איך בונים כוח שיכול להילחם בחוזקה ומתוך תחושת דחיפות. זאת הסיבה שזו חייבת להיות תנועה של צדק אקלימי ולא רק תנועה אקלימית. כי הדרך היחידה להילחם בכוחות שיש להם כל כך הרבה מה להפסיד היא רק אם יש לך צבא לצדך שיש לו יותר מה להרוויח. רק אם אנשים ייאבקו על הבריאות שלהם, על המים שלהם, על מקומות העבודה שהם כל כך זקוקים להם – רק אז הם יילחמו כדי לנצח".