בתחתית: לאבד את הבתולין ולהציל את העולם. ריאיון עם הסופר ג'ון ריי

הרומן השלישי של הסופר הניו יורקי ג׳ון ריי (44), ״לואובוי״ – והראשון שלו שרואה אור בעברית – הוא ספר שהיקפו עומד בניגוד לגבולותיו הכרונולוגיים (יום אחד בלבד) והגיאוגרפיים (נתחם בין רחובות מנהטן לבין ניו יורק התחתית, כלומר במנהרות הסאבוויי). עניינו הוא בויל הלר, נער בן 16 היוצא לשליחות מטעם עצמו. השעון מתקתק ויש לו שעות אחדות לעמוד במשימתו: לאבד את בתוליו ובכך להציל את העולם. זה אמנם נשמע כמו עוד יום שגרתי בחייו של נער מתבגר, אלא שבמקרה של ויל, שבדיוק השתחרר מאשפוז ארוך במוסד פסיכיאטרי, נוסף גם פן של סכיזופרניה פרנואידית. בזמן שויל מנסה להציל את העולם, מתנהל אחריו מרדף משטרתי בפיקודו של הבלש עלי לטיף כדי למנוע ממנו לפגוע בעצמו ובסביבתו.

״לואובוי״ הוא לא מקרה קלאסי של ספרות שעוסקת במחלות נפש. הוא ציני וממזרי וממש מצחיק לפרקים, והכתיבה עצמה סכיזופרנית – היא נשברת, מבלבלת ומתעתעת. בספר מוזכר לא אחת שמו של פיליפ מרלו, הבלש הספרותי האגדי של ריימונד צ׳נדלר. אלו לא סתם רפרנסים. הרומן מכיל אלמנטים רבים מהסיפור הבלשי של צ׳נדלר. אפשר אפילו לומר שהוא מעין תרחיש דמיוני שבו הבלש מרלו יוצא למרדף אחרי הולדן קולפילד.

״ריימונד צ׳נדלר היה אבן בוחן חשובה בטיפול שלי בתיאור עולמו של ויל ושל הדילמה שלו ב׳לואובוי׳״, מודה ריי. ״כשפניתי לעסוק בנושא חשוב ומפחיד כל כך כמו סכיזופרניה, השתדלתי מאוד למצוא אמצעי כלשהו שיהפוך את התהליך למהנה עבורי ועבור הקורא, וצ׳נדלר הועיל לי מאוד בעניין הזה. אבל הוא גם היווה סכנה מסוימת – הסגנון השובב ואפילו הקומי שלו איימו לא מעט פעמים להוביל אותי בכיוון שלא תאם את כובד הראש שנדרש בכתיבה על מחלות נפש״.

"לואובוי"

דווקא נראה שקפצת על הסכנה – סיפור על נער שיוצא להציל את העולם באמצעות איבוד בתוליו הוא דבר די מצחיק.

״היה לי חשוב להציב לויל מטרה שתדגיש את האנושיות שלו ואת המכנה המשותף שלו עם שאר הנערים בגילו, ולא ליפול למלכודת של הצגתו כמישהו מעולם אחר. מלבד זאת יש בבויל הרבה מהאופן שבו אני ראיתי את העולם בגיל 16, אז זה יצא ממני בטבעיות. גם אני חשבתי בגיל הזה שאם לא אעשה סקס עכשיו ומיד, העולם יגיע לקצו. אין ספק שהומור, גם אם שחור, היה המפתח לכתיבת הרומן הזה״.

צחוק בצד, חשוב להבהיר שויל הוא גיבור שובר לב. הוא מורכב משילוב אכזרי בין הטירוף הנובע מאחת ממחלות הנפש הקשות ביותר, לבין דמות של נער שמהלך קסם על סביבתו באמצעות המראה החיצוני, השנינות והרגישות הייחודית שלו. את ההשראה לדמותו שאב ריי מהתנסות אישית. בילדותו הוא היה קרוב לשני נערים שהוא מתאר כ״כריזמטיים, מבריקים ומעורערים באופן שמזכיר מאוד את ויל״, שבסופו של דבר גם פיתחו סכיזופרניה. ״הם היו משמעותיים בחיי כשהייתי ילד״, הוא מספר, ״לא כי היו סכיזופרנים – אף אחד לא ידע את זה עדיין בשלב מוקדם כל כך בחיים שלהם – אלא כי הם היו נערים נבונים, רגישים ומעוררי השראה בצורה יוצאת דופן״.

בחברתם של ההומלסים

ההתנסות הזאת לימדה את ריי שמוטלת עליו אחריות גדולה בתיאור נקודת מבטו של סכיזופרן ושאסור לו לחטוא במצג שווא של המחלה, כפי שעשו לטענתו אינספור ספרים וסרטים.

״קראתי כל מה שהצלחתי למצוא על סכיזופרניה״, הוא מספר. ״ביקרתי במחלקות פסיכיאטריות וביליתי לא מעט זמן בחברת ההומלסים של ניו יורק – רבים מהם סובלים ממחלות נפש – כדי להתוודע אליהם כיחידים ולא כסטריאוטיפים, וכדי לקבל מושג איך הם שורדים ברחוב. נדהמתי בכל פעם לגלות עד כמה הצרכים והפחדים של האנשים האלה דומים לשלי. הפחד הכי גדול שלהם, ממה שהצלחתי לזהות, הוא מפני הבדידות היומיומית הפשוטה״.

השמועה אומרת שבילית גם לא מעט זמן בסאבוויי כחלק מהתחקיר.

״אני מוכרח להודות שזה נכון. כתבתי חלק גדול מהטיוטה הראשונה של ׳לואובוי׳ בקווי A, C ו־F של הסאבוויי. עשיתי את זה כדי לנסות לראות את העיר סביבי באופן ברור וטרי ככל האפשר, וגם כי לא היה לי משרד לעבוד בו. אפשר לומר שהסיבות שלי היו יומרניות ומעשיות גם יחד, אבל כמה מהחברים שלי עדיין צוחקים על ׳מתודת הכתיבה׳ שלי״.

שבע שנים חלפו מאז פורסם לראשונה ״לואובוי״, במהלכן הפך ריי לשם מוכר בארצות הברית. כיום הוא אוחז ברקורד נאה של שלושה רומנים, שני פרסים ספרותיים ומקום ברשימת הסופרים האמריקאים הצעירים הטובים ביותר לשנת 2007 של המגזין היוקרתי "גרנטה". בטרם פרסם את ספרו הראשון הוא נשר משתי תוכניות לימודי כתיבה מבוקשות, ב־NYU ובאוניברסיטת קולומביה. במהלך תקופת הלימודים בקולומביה הוא גר במרתף של מחסן מתחת לגשר מנהטן, עד שבשלב מסוים החליט לקחת את הכסף שהיה מיועד לשכר הלימוד של השנה השנייה ולהשתמש בו כדי לשכור דירה אמיתית, ״כזו עם חלונות״.

כיום הוא כבר חי בברוקלין וכותב למוסף של "הניו יורק טיימס". יש בריי איזה תמהיל מדויק של גיקיות חיננית ובוהמייניות ניו יורקית שמתבטא היטב בטריילר היסטרי שצילם לאחר צאת ״לואובוי״, שבו הוא מגלם כתב טלוויזיוני שמראיין את "ג׳ון ריי" על ספרו החדש. בתפקיד ריי מופיע הקומיקאי זאק גליפיאנקיס שמתנהג כמרואיין מהגיהינום: סרוח על הספה, שותה בירה ופולט תשובות חסרות משמעות המרבות לאזכר את דולי פרטון. בקרוב ייצא ספרו הרביעי, מעין אתוס משפחתי על פיזיקאים משוגעים, סופרי מדע בדיוני ויצרני מלפפונים כבושים, "שייתכן שנתקלו בסוד של מסע בזמן, אך באותה המידה ייתכן שהם סתם פסיכים".

הספרים שלך שונים מאוד זה מזה. אתה לא ממש מקפיד לדבוק בקו מסוים, נכון?

״אני בהחלט מקווה. אמן שמוצא את הכיוון הנכון עבורו מוכרח להמשיך לנוע בכיוון הזה, אבל הוא חייב גם לצאת למשימות סיור הרחק מהמוכר והידוע, שם קורים כל הדברים המעניינים״.

״לואובוי״, מאנגלית: גיא הרלינג, עם עובד, 312 עמ׳