סרטים מביכים וקהל שנטש: איך הפך אדם סנדלר לכוכב של נטפליקס?

נטפליקס הבינו את הסוד: אנשים מתביישים שיראו אותם בקולנוע צופים בסרט של אדם סנדלר, אבל בבית הם צופים בו שוב ושוב. הסרט החדש שלו בשירות הסטרימינג, "סנדי ווקסלר", משחזר את הנוסחה, ונותן לצופים מה שהם רוצים. אבל מה זה, בעצם?

אדם סנדלר, מתוך "סנדי ווקסלר" (צילום מסך)
אדם סנדלר, מתוך "סנדי ווקסלר" (צילום מסך)
25 באפריל 2017

אדם סנדלר הוא אחת התעלומות הכי מעניינות בהוליווד. השם שלו קשור באופן עמוק לקולנוע האמריקאי של שנות התשעים והסרטים שלו נראים כאילו הגיעו מאותו עשור, גם עשרים שנה אחרי. הוא ממשיך כבר שנים לעשות סרטים דלי תקציב עם אותם אנשים, אבל הקהל, מצידו, הפסיק להגיע בשבילו לאולמות. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם ממנו כמו כוכבי עבר אחרים. למרות המוניטין המפוקפק שלו כקולנוען והיחס של המבקרים, נטפליקס חתמה איתו חוזה שמן במיוחד להפקת סרטים משלו ללא כל התערבות מצד המנהלים. והוא ממשיך בשלו, לפעמים מנסה להצחיק ולפעמים מנסה להיות רציני, כשהוא מודע לדמותו, כמו בסרט "אנשים מצחיקים". אבל אם הוא כל כך מודע לעצמו, איך הוא מוציא סרטים כמו "ששת המגוחכים", שבו אחד הגיבורים הראשיים הוא חמור שלא יכול להפסיק לשלשל?

אז למה אנחנו שוב מדברים על אדם סנדלר? קודם כל, כי יש לו סרט חדש בנטפליקס, "סנדי ווקסלר". למי אכפת, אתם שואלים? לצופים של נטפליקס, מתברר. שירות הסטרימינג הודיע שהסרט הכי נצפה בתולדות נטפליקס הוא "ששת המגוחכים", אותו סרט עם החמור המשלשל. בנטפליקס ידעו בדיוק מה הם עושים – הקהל אמנם לא הגיע לאולמות מרוב הבושה שבצפייה בחברותא בסרטים של אדם סנדלר, אבל כשהאדם לבדו, במחשכי חדרו, הוא צופה בסרטיו של סנדלר שוב ושוב.

וזו בדיוק התעלומה. איך קרה שאדם סנדלר נשאר לאורך כל השנים האלה דמות מפתח, יוצר שמצליח להושיב כל כך הרבה צופים לצפות בסרטים שנראים לפעמים חצי אפויים, במקרה הטוב? ב"זה הבן שלי" (2012) סנדלר מקים מן המתים את ונילה אייס כדי לשחק את האבא הגרוע בעולם. "ג'ק וג'יל" (2011), בו הוא משחק לראשונה תפקיד כפול – אחד גברי ואחד נשי, הוא ללא ספק סרט שזוכה האוסקר אל פצ'ינו ירצה לשכוח. הביקורות תמיד קוטלות, אבל ביקורות, כך נראה, הן לא משהו שממש מעניין את סנדלר.

סרט שירצה לשכוח. אל פצ'ינו ב"ג'ק וג'יל" (צילום מסך)
סרט שירצה לשכוח. אל פצ'ינו ב"ג'ק וג'יל" (צילום מסך)

בסרטו החדש "סנדי ווקסלר" יש עוד זוכת אוסקר שעלולה להיות מובכת – ג'ניפר האדסון, בתפקיד הכוכבת העולה/סיפור אהבה לא ממומש. האיש שמגלה אותה ורוצה לעשות ממנה כוכבת הוא סנדלי ווקסלר, דמות שמאפשרת לסנדלר לאמץ שוב סט מניירות שלו שהוא מאוד אוהב – איש הוליווד מנותק שמדבר שטויות. לעומת רוב הסרטים של סנדלר בשנים האחרונות, ב"סנדי ווקסלר" נראה שהוא דווקא מתמתן, ומחפש את הלב של הדמויות. סנדלר בא "לרגש". לשם כך הוא הוא הביא לתפקידי אורח קטנים כמה מהשמות הכי גדולים בעולם הקומדיה – מלורן מייקלס ועד כריס רוק.

זה הזמן להזכיר שגם עולם הקומדיה, והוליווד בכלל, אוהבים מאוד את סנדלר. כך ששוב נשאלת השאלה – אף אחד לא קרא את התסריט המנופח והארכאי של "סנדי ווקסלר"? אורכו של הסרט למעלה ממאה ושלושים דקות, ומרגיש כמו הרבה יותר מזה. הוא מלא בטוויסטים בעלילה, שאף אחד מהם לא מעניין, והדמות שסנדלר מציג לנו כל כך חסרת ייחוד ודומה מדי לדמויות עבר פחות מוצלחות של סנדלר עצמו. והכי נורא – הסרט פשוט לא מספיק מצחיק. בכלל, נראה שמאז "זה הבן שלי" סנדלר אפילו לא מתאמץ יותר לכתוב בדיחות טובות. אם פעם סרטיו היו מביכים אבל מצחיקים, "סנדי ווקסלר" חסר את הקסם הבסיסי הבלתי מוסבר הזה שהופך סרט של סנדלר לגילטי פלז'ר.

עם כל זה, עדיין שרדתי יותר משעתיים של קומדיה חסרת השראה. יש בכל זאת משהו בקסם הזה של סנדלר, משהו בלתי מוסבר. האם זו הנוסטלגיה שמדברת? לפעמים הצפייה בסרטים שלו היא כמו צילום של צילום של צילום של מסמך, מעין צל של סרט שאהבנו בגיל 12, רק שעכשיו המסמך דהוי ולא ברור וקשה לקרוא את האותיות – ולמצוא באמת את הפרטים שכל כך אהבת בסרט הזה. זיכרון עמום של סנדלר, תעלומה שמתחבאת איפשהו בראשי כבר עשרים שנה ואני לא מצליח לפתור. כל מה שאני יודע זה שסנדלר כבר עובד על הסרט החדש שלו, ושלא תעבור יותר משנה עד שהוא פשוט יום אחד יפציע בדף הראשי של נטפליקס. אני אלחץ ואצפה בעוד זיכרון של סרט של אדם סנדלר. תודה לאל.