אוסקר 2016: הביקורת של כריס רוק יותר חשובה מהזכייה של לאונרדו דיקפריו

לצד הזכיות הצפויות של לאונרדו דיקפריו ו"ספוטלייט", הדבר הבאמת חשוב שאירע בטקס אוסקר השנה הוא ההתמודדות עם חיצי הביקורת שהופנו כלפיו בחודשים האחרונים בעקבות הדרתם של מועמדים שחורים. כריס רוק, שלא פרש מתפקיד המנחה חרף לחצים שהופעלו עליו, היה במיטבו

לאונרדו דיקפריו זוכה באוסקר. צילום: Getty Images
לאונרדו דיקפריו זוכה באוסקר. צילום: Getty Images
29 בפברואר 2016

השאלה הגדולה היתה לא אם דיקפריו סוף סוף יזכה (הוא זכה כמובן) אלא איך הטקס בכלל והמנחה כריס רוק בפרט יתמודדו עם המרי השחור שהתעורר סביב חסרון מועמדים שחורים. ההתחלה נדמתה מהוססת ופייסנית – רוק דיבר על כך שפעם היו לשחורים סיבות אמיתיות יותר למחות, כמו לינצ'ים, וגיחך על ג'יידה פינקט סמית שקראה להחרים את הטקס ("ג'יידה מחרימה את האוסקר זה כמו שאני מחרים את התחתונים של ריהאנה. לא הוזמנתי"). אבל אז הוא שאל את השאלה הגדולה: האם יש גזענות בהוליווד? והשיב באופן ברור: יש גזענות של אחווה לבנה, של קולנוענים לבנים ליברלים שמעסיקים קולנוענים לבנים כמותם.

הדרישה ל"גיוון" הפכה לתמה הבולטת של הערב, והיא עלתה בשלל נאומים, כולל זה של המגיש עלי ג'י (האלטר אגו של סשה ברון כהן – דמות של בריטי לבן מהפרברים המאמץ מניירות מהתרבות השחורה), שהיה מודע לתפקידו הסמלי. לפניו ואחריו עלו על הבמה שלל שחורים נוספים (קרי וושינגטון, קומון, קווין הארט, מייקל ב. ג'ורדן, וופי גולדברג, אברהם אטה – הילד מ"Beasts of No Nation" – ואחרים), שהוזמנו להגיש פרסים לזוכים לבנים, וכמו הפכו לנושאי כליהם. אפילו את הלקט השנתי של תמונות המתים הגיש שחקן שחור שרובנו מתקשים לזהות – לואיס גוסט ג'וניור שזכה באוסקר לפני 34 שנים על "קצין וג'נטלמן".

כריס רוק. צילום: Getty Images
כריס רוק. צילום: Getty Images

הטון המתחסד אוזן על ידי כמה מערכונים עוקצניים וקולעים – שחקנים שחורים נשתלו לתוך סצינות בולטות מהסרטים המועמדים, והדגימו את היחס המעליב לו הם זוכים. רוק עצמו החליף את מאט דיימון בתפקיד האסטרונאוט שנשכח מאחור, וגילה שלאף אחד אין כוונות להשקיע דולרים לבנים כדי להשיבו הביתה. ובמסגרת "Black History Month" אנג'לה באסט הגישה מחווה לשחקן והמפיק שנותן השראה לבני עמו – ג'ק בלאק.

הטקס התחיל עם שלוש זכיות צפויות – פרסים לתסריטים של "ספוטלייט" ו"מכונת הכסף", ולאליסיה ויקנדר על הופעתה ב"הנערה הדנית". אבל אז הגיעה אחת משתי ההפתעות של הערב – הבריטי השקט מרק ריילנס עקף את סילבסטר סטלון ולקח את הפרס לשחקן משנה על הופעתו המשובחת ב"גשר המרגלים". ריילנס, שנחשב (בטעות) לתגלית קולנועית בגיל 55, יוסיף את האוסקר לשלושת פרסי הטוני ושני פרסי האוליביה שכבר יש לו. נאום התודה שלו היה קצר וצנוע, וסימן לבאות. הזוכים השנה נדרשו לקצר את רשימת התודות, ואלה נכתבו בשורה רצה בתחתית המסך. כתוצאה מכך רוב הנאומים היו קצת פחות משעממים מהרגיל, ורבים מהזוכים שילבו בדבריהם איזה מסר אקולוגי או חברתי.

ספוטלייט זוכה בסרט השנה. צילום: Getty Images
ספוטלייט זוכה בסרט השנה. צילום: Getty Images

ואז הגיע "מקס הזועם" והשתלט על הטקס למשך כארבעים דקות. בזה אחר זה הוא זכה בשישה פרסים בקטגוריות הנחשבות לטכניות (מה שהפך אותו לסרט עם הכי הרבה אוסקרים השנה), והיה משמח לראות שהוא מקדם נשים לא רק על המסך, אלא גם מאחוריו. הפרסים לעיצוב אמנותי, איפור, ועריכה ניתנו לנשים, והמגניבה מכולם היתה מעצבת התלבושות ג'ני ביבן, שעלתה על הבמה בז'אקט עור עם רוכסנים ואיור של גולגולת על הגב בנוסח התלבושות של מלאכי הגיהנום. יש להניח ש"מקס הזועם" היה זוכה גם בפרס הצילום אלמלא המונופול של עימנואל לובצקי, אביר השוטים הארוכים והמסחררים, שזאת זכייתו השלישית ברצף – "כוח משיכה", "בירדמן" והשנה "האיש שנולד מחדש".

אחר כך הגיע תורן של "הקטגוריות המשעממות" ודווקא כאן זכינו לנאום ההגשה הכי מוצלח ומבדר מפיו של לואי סי. קיי שהגיש את הפרס לסרט התיעודי הקצר, ודיבר על כך שהזכיה כל כך הרבה יותר חשובה ומשמעותית לקולנוענית האביונה שיוצרת סרטים תיעודיים קצרים, ותיקח את האוסקר הביתה בהונדה סיוויק שלו, מאשר למיליונרים של הוליווד. זאת היתה עוד הוכחה לכך שכשהמגיש הוא אמן סטנד אפ שכותב את הנאום שלו עצמו, ולא מדקלם איזו שטות שנכתבה בשבילו, הוא יכול להפוך קש לזהב.

מגיש בולט נוסף היה סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, שעלה לדבר על התעללות מינית באוניברסיטאות, והציג את ליידי גאגא ששרה את השיר המועמד לאוסקר "עד שזה קורה לך" מתוך הסרט התיעודי "אונס בקמפוס". הליידי הגישה ביצוע עז ומרגש לשיר היפה, וכשעל הבמה עלו עשרות ניצולי התעללות מינית כל העיניים באולם ועל הספה נשטפו בדמעות. אבל הקולות נספרו עוד לפני כן, והזכייה הצפויה בהמשך הערב של השיר מ"ספקטר" היתה מאכזבת. רגע מוזיקלי מרגש נוסף, שהרים את כל הנוכחים באולם על הרגליים, היתה זכייתו הראשונה של אניו מוריקונה הגדול בגיל 87. שלא כמו דיקפריו, מוריקונה זכה לא רק בגלל שהגיע זמנו, אלא גם משום שהפסקול שהלחין ל"שמונת השנואים" הוא משובח ומגוון (גם אם חלקו בכלל הולחן בשביל סרט אחר).

אחר כך הגיעה עוד סדרה של זכיות צפויות – "הבן של שאול" (הבמאי לזלו נמש לא הודה לחממת התסריטים בירושלים), דיקפריו, ברי לארסון, ואפילו הזכיה השניה ברצף של אלחנדרו ג. איניאריטו – הבמאי הראשון שרשם את ההישג הזה מאז שג'וזף מנקביץ' זכה ב-1949 וב-1950. נותר רק להכריז על הסרט הזוכה ולצורך כך עלה על הבמה אלוהים השחור בכבודו ובעצמו, הלא הוא מורגן פרימן. כשהוא הכריז על "ספוטלייט" כסרט השנה הזוכים מיהרו לדבר על כך שהסרט נותן קול לניצולי ההתעללות המינית (אף שהסרט עוסק יותר בעיתונאים שחשפו את הסיפור) והאקדמיה שוב הוכיחה שבחירת נושא חשוב היא מהותית לעצם הזכייה. "קרול", "ברוקלין" ו"להציל את מרק ווטני" יצאו בידיים ריקות. כריס רוק, שהסביר בתחילת הטקס מדוע החליט לא לפרוש מהנחייתו למרות הלחץ שהופעל עליו, יצא מנצח.