אופטימיות היא שם המשחק

דיוויד או. ראסל חזר לביים אחרי שבע שנות שתיקה ומאז הוא לא עוצר לרגע. סרטו האחרון, "חלום אמריקאי", מאגד בתוכו את כריסטיאן בייל, ג'ניפר לורנס, איימי אדמס וברדלי קופר, ואפילו האוסקר נראה קרוב מתמיד

דיוויד או. ראסל הוא כנראה הבמאי הכי לוהט בהוליווד כרגע. ב־2010, מיד עם שובו מהפסקת בימוי בת שבע שנים, זכה הבמאי הניו יורקי לשבע מועמדויות לאוסקר (ושתי זכיות) עבור "פייטר", ואז המשיך ב־2012 עם שמונה מועמדויות (וזכיה אחת) עבור "אופטימיות היא שם המשחק". סרטו האחרון, קומדיית הפשע האפלה "חלום אמריקאי", כבר זכה לשבע מועמדויות לפרס גלובוס הזהב, והוכתר על ידי מעגל המבקרים של ניו יורק כסרט השנה. אם השמועות נכונות קיים סיכוי גדול שהוא גם יגרוף לא מעט פרסים בטקס פרסי האוסקר. כל אחד משלושת הסרטים האלה של ראסל הוא על פניו סרט ז'אנר: סרט היאבקות, קומדיה רומנטית, סיפור פשע מציאותי. אבל ראסל טוען שהם יוצרים יחד טריפטיך קונספטואלי שמייצג סגנון חדש ובוגר יותר שלו – התמקדות רעננה בדמויות ובפרטים – השונה מאוד מהגישה שבה ביים את "אני אוהב האקביז" ב־2004.

"חלום אמריקאי" הוא גרסה בדיונית למחצה של עבסקאם – מבצע העוקץ הכושל של ה־FBI בסוף שנות ה־70 ובתחילת ה־80, שבו נוכל הפיל פוליטיקאים אמריקאים כשהתחזה לשיח' והציע להם שוחד. בסרט הצליח ראסל ללהק מקבץ מרשים של פנים מוכרות: כריסטיאן בייל ואיימי אדמס משחקים זוג נוכלים כריזמטיים, ברדלי קופר מגלם סוכן חשאי היפראקטיבי שמגייס אותם ל־FBI. המטרה: לעזור לו להוריד כמה פוליטיקאים מושחתים כולל ראש עיריית קמדן שבניו ג'רזי (בגילומו של ג'רמי רנר), ומאפיונרים שבראשם (זהירות, ספוילר!) רוברט דה נירו בהופעת אורח כראש המאפיה המקומית בפלורידה.

פגשנו את ראסל ממש לפני הקרנת הבכורה העולמית של הסרט, בפסטיבל הסרטים בדובאי, ומצאנו במאי שמגלם בצורה מושלמת את תפקיד יוצר הסרטים הניו יורקי: לבוש בחליפת שלושה חלקים, מרכיב משקפי שמש כהים, ובמהלך השיחה הוא לעתים קפדן ואינטלקטואלי ולעתים חולמני ואמנותי. אבל ראסל בן ה־55 הוא יוצר טוטאלי: הוא שולט בשיחה ביד רמה, ממש כמו שהוא שולט בשחקניו על המסך.

מדוע בחרת להקרין את "חלום אמריקאי" בפעם הראשונה בדובאי?

"רציתי מקום מסעיר, המקדש החדש של הקולנוע, וזה ככל הנראה כאן. אני חושב שהמקום הזה ימשיך להתנפח, זה כבר קורה. המפיץ שלנו מאוד אהב את הרעיון של הקרנת הסרט כאן בבכורה עולמית, כי יש כאן המון התרגשות. אני גדלתי בפסטיבל סאנדנס, וזה תמיד היה היעד עבורי. עבדתי שם כסדרן, יצרתי שם סרטים קצרים. אז המקומות האלה הם תמיד יעד עבורי".

בעקבות ההצלחה המדהימה של שני סרטיך האחרונים – "פייטר" ו"אופטימיות היא שם המשחק" – מה משך אותך לתסריט של וורן סינגר ולסיפור הכללי של עבסקאם?

"נמשכתי בעיקר לדמויות, ואני עושה את מה שהתחלתי לעשות, משהו שלדעתי כל סרטיי וחיי הובילו אותי והכינו אותי אליו. אני עושה זאת כבר במשך שלושה סרטים. הדמויות האלה קשות לאיתור, ובדרך כלל צריך להכניס אותן לאיזה קושי, לבעיה מאוד רצינית. אז ב'פייטר' יש בעיה רצינית: יש שם מאפיה של אחיות, חצי משפחה נגד החצי השני, והאח – זה מאוד מעניין. 'אופטימיות' הוא רומן שהיה מאוד אישי, והסבתי אותו לקולנוע כי יש לי בן שגידלתי שיש לו אותן בעיות נפשיות. דה נירו גם חווה משהו דומה במשפחה שלו, אז שיניתי את הסיפור כדי להפוך אותו לאישי יותר.

בסיפור הזה פשוט אהבתי את הדמויות. אני מגיע מהאזור הזה, והסיפור של עבסקאם הוא בעיה רצינית מאוד שמשרתת את הדמויות ומאפשר לי להיות איתן: לראות את האנשים האלה בחדרי השינה שלהם, איך הם אוהבים, למה הם שואפים, ואיך הם מנסים לשרוד. זו הסיבה שרציתי לעשות את הסרט. אז אמרתי שאם אוכל לשכתב את התסריט כפי שעשיתי בשני הסרטים הקודמים ואקבל לכך רשות, אשמח לעשות זאת. יצרתי את הדמויות עבור כל אחד מהשחקנים. הלכתי לבתים שלהם ודיברתי עם כריסטיאן בייל, ומה שעניין את כריסטיאן ואותי באופן תמטי לגבי הדמות הראשית הוא שהיא סוג של במאי או שחקן, סוג של אמן: הוא אדם שמקפיד על פרטים אבל גם מלא תשוקה. הוא לא סתם נוכל, זה עניין אותנו הרבה פחות מכך שהוא אדם שאוהב את הנשים שלו, אוהב את הילד שלו, אוהב לשמוע דיוק אלינגטון… יש הרבה דברים שהוא אוהב בחיים".

אירווינג הוא במידה רבה הלב הפועם של הסרט.

"כמובן, הכל מתחיל באירווינג, בגלל זה התחלנו עם השוט שהוא מסדר את השיער; ושוב, ראינו את הסצנה הזאת כמשרתת את אחד הנושאים בסרט: זה לא רק שהוא מסדר את השיער, זו מטפורה על מה שכולם עושים. כולם צריכים לאמץ דימוי – כל אחד מסדר את השיער בצורה מסוימת, רוכש משקפיים מסוימים, קונה ז'קט מסוים – אתה מחליט איך להציג את עצמך, ולפעמים אתה מחליט לשנות את זה. אתה חושב לעצמך: 'אני לא יודע מי אני רוצה להיות, או מי אני עכשיו', ובינתיים אתה מנסה לקרוא אותי ולקרוא אנשים אחרים. זה מה שעניין אותנו – הדינמיקה הזאת של אנשים שמשתנים, ואיך הם מנסים להתחבר או להתנתק, והתשוקה שנמצאת שם. ריצ'י – הדמות של ברדלי קופר – ממש הוקסם משני הנוכלים האלה (אירווינג וסידני). הוא אהב אותם, הוא רצה להיות יותר כמוהם. הוא היה בברוקלין עם אמו ועם ארוסתו כשנפגש איתם, והייתה להם חוויה קסומה. אז הוא התאהב בה ורצה ללמוד מה אירווינג עושה, כי אירווינג היה ממש קול. לאירווינג היו ביטחון ודרך, כמו במאי תיאטרון, או צייר או משהו".

 להיכנס לטראנס

 אמרת שעבדת על התסריט ובנית את הדמויות עם השחקנים. ממש הלכת לבית של כריסטיאן, של ברדלי ושל איימי וכתבת את התפקידים עבורם?

"כן, ביקרתי בבתים שלהם ודיברתי איתם, וכתבתי את הדמות שהאמנתי שתהיה הטובה ביותר עבורם. רציתי לתת להם משהו שלדעתי מכבד אותם, ואת הזמן שלהם. אני חייב לקיים את מה שאמרתי להם. אמרתי: 'אתה תקבל דמות פנטסטית' והייתי חייב לעמוד בזה".

זה צוות מדהים, ואת רובם ביימת כבר בעבר, אבל הם מאוד שונים זה מזה, בייחוד כריסטיאן וברדלי. מה היה שונה בגישה שלך לכל אחד מהם? האם הייתה תחרות ביניהם?

"כולם משתפים פעולה בסרטים האלה, והם כולם מאוד נדיבים ברוחם, אבל אני חושב שהשהות המשותפת גרמה לתחרותיות בריאה, גם עבורי, בכך שכולנו רצינו להיות טובים יותר, כי עבדנו זה לצד זה. זה היה מאוד מלהיב עבורנו להיות יחד. ג'ניפר לורנס התרגשה לעבוד עם כריטסיאן, והיא התרגשה לעבוד עם איימי, וברדלי התרגש לשחק לצד כריסטיאן וג'רמי. זה היה מאוד מלהיב, וכשקיבלנו את דה נירו אז בכלל… כל השחקנים האלה מאוד שונים זה מזה – כריסטיאן הוא יצור שחי בדרך שלו ומגלם דמויות כאילו שהוא במן חלום בהקיץ. הוא קורא לזה חלום בהקיץ, ולזה אני שואף עם כל שחקן: לגרום לו להיכנס למן טראנס, או למה שג'ניפר מכנה 'היי'. ברדלי ואני קוראים לזה טראנס: אתה נכנס למקום שונה לגמרי שבו אתה הופך לאדם אחר, ואנחנו לא מפסיקים לצלם עד שהפילם – אנחנו מצלמים בפילם, זה היה סרט הצילום האחרון של פוג'י שהצלחנו להשיג – נגמר; ואז השחקנים נכנסים לקצב של צילום סצנה שבו הם שוכחים שהם משחקים בסצנה. זה מה שאני מחפש".

וברדלי?

"ברדלי הוא מלא תשוקה ומאוד חכם ועובד בדרך שונה. הוא חסר פחד, הוא מוכן לנסות הכל ולעשות הכל. גילינו את הדברים האלה… זה היה מעניין עבורו, כי אני חושב שזה אחד התפקידים הראשונים שלו שעבורם היה צריך ממש לעבור טרנספורמציה. הוא הפך לעוד יותר שונה ממה שהיה ב'אופטימיות היא שם המשחק'. כשהוא הופיע לראשונה ב'אופטימיות' צילמנו אותו מהגב, והוא מדבר לעצמו, ממלמל ורציתי שאנשים יחשבו 'מי זה?', וכשהסתכלנו אל תוך עיניו רציתי שיחשבו 'מי זה?', רציתי שלא יזהו אותו לפי העיניים כי זה לא ברדלי קופר שהם מכירים. אז בסרט הזה הוא הלך אפילו רחוק יותר, הוא התחיל לאמץ 'תיקים'. הוא הכיר מישהו במשפחה שלו שלועס את הלשון אז הוא התחיל ללעוס את הלשון כשהוא עצבני, ואז הזיז את הלסת קדימה, מה שגרם לו להיראות מוזר וכופף את הכתפיים והלך בדרך שונה ופשוט התאהבנו בבחור הזה, ריצ'י, שיש בו תמימות. הוא כמו ילד אבל גם גבר תמים, הוא רוצה לעשות דברים גדולים, אבל הוא די נאיבי. הוא מתוק באופן מסוים, אבל הוא גם כמו נער מתבגר, קצת רחוק מהמציאות, אז זה היה ממש… אופראי בדרך מסוימת. אני חושב על הסרט כעל קצת יותר אופראי. כריסטיאן אומר שכשאנשים הולכים לישון כל לילה הם זוכים לחוות אופרה, את כל הרגשות והתשוקות. אז משחק הוא כמו אופרה בזמן הערות, ואני מרגיש שזה מה שעשינו עם המוזיקה ועם הדמויות. אז זה בסדר מבחינתי שהדמויות גדולות, כי הן עושות דברים שאני מתחבר אליהם, בדרך גדולה יותר".

איך ג'רמי התחבר לזה, כשחקן החדש בצוות?

"ג'רמי מדהים, כי ג'רמי הוא אדם מאוד אותנטי, והוא נותן תחושה של טיפוס מקומי מניו ג'רזי אף שהוא לא גדל שם. אני אוהב ללהק שחקנים לא טיפוסיים. בחיים הוא אדם הרבה יותר סגור רגשית. הוא הסתכל עליי באמצע ההפקה ואמר: 'האיש הזה הוא בדיוק ההפך ממי שאני'. הבחור הזה מביע רגשות כל הזמן. הוא גדול, רגשני ופתוח לכל מי שסביבו. וזה היה ממש נפלא לראות אותו עושה את זה, כי הוא הרגיש לא נוח עם זה עד אמצע הצילומים בערך, והוא עשה את זה בכל זאת. והוא שר! 'דליילה' – שזה שיר שהוא בחר, אני בחרתי במקור בשיר אחר – ו'דליילה' הוא השיר המושלם. אני אוהב לראות אותו שר עם תשוקה, בחום, אני לא חושב שהוא הופיע כך קודם לכן בסרטים. הוא בדרך כלל משחק את האיש הקשוח, הקר. לבן אדם יש מנעד. אני אוהב את האינטנסיביות שבו, אבל יש בו גם חום ומתיקות, ממש כמו כריסטיאן, וזה שיתוף הפעולה היחיד שהופך אותו לאינטנסיבי, אבל גם לחם ומצחיק ופגיע. אני אוהב לעבוד איתו, ולהיות זה שגורם לו לשחק כך. אני חושב שזה… רומנטי. הוא רומנטי, ולמרות המראה שלו נשים חושבות שהוא סקסי".

 זה מה שאני עושה

 בסרט מדברים הרבה על ההבדל בין אותנטי לזיוף, או להונאה. האם הזיוף יכול להיות טוב כמו הדבר האמיתי, אם לא יודעים שזה זיוף?

"ציור יכול להיות כזה".

וחוויה, תפיסה?

"זה קרוב, לפעמים. קורט וונגוט אמר פעם: 'היזהר מאוד במה שאתה מתחזה אליו, כי בסופו של דבר תהפוך לזה'. זה הרגע שבו משהו שאתה מזייף הופך לאמיתי. אז כשאירווינג מעמיד פנים שהוא החבר של ראש העיר, הוא הופך לחבר של ראש העיר. וכשאיימי מעמידה פנים שהיא אוהבת את ברדלי, יש פרק זמן שבו היא באמת אוהבת אותו. וזה די דפוק בשבילה, וזה מבלבל אותה. המצב הזה מעניין אותי, ואני חושב שכשאתה הולך לעבודה כל יום ואתה צריך לשרוד ולייצר מעין אישיות ליחסי העבודה שלך וליחסיך בבית, ולפעמים חיי הנישואים שלך נכנסים למוד של הישרדות עד שאתה מוצא שוב את הקצב, את התשוקה. זה קטע של הישרדות, אתה לא תמיד יכול להיות בשיא התפקוד. אז זה מה שעניין אותי ואת כריסטיאן כשישבנו בחצר הבית שלו, הוא איך כולם נאלצים לעשות את זה בעצם. אתה יכול להתעורר יום אחד ולהגיד: השליתי את עצמי, וזה עלול להיות דבר רע. או שאתה יכול להתעורר ולומר 'עשיתי לעצמי מניפולציה שגרמה לי לכתוב תסריט, גרמה לי לשאוף לכתוב עבור השחקנים האלה', וזה דבר טוב, גרמתי לעצמי לעשות את זה".

יצרת שלושה סרטים שזכו לאהדה גדולה מאוד, תוך ארבע שנים, אחרי שבע שנים שבהן לא ביימת בכלל.

"ההפסקה היא מה שאפשרה את הסרטים האלה. די הלכתי לאיבוד. איבדתי את התחושה לסיפור, חייתי יותר מדי בראש שלי, עברתי הרבה חוויות עם הבן שלי והייתי צריך לעזור לו, התגרשתי… אבל זה היה אנושי וטוב עבורי כי חזרתי לבימוי ממקום מאוד חשוף וצנוע שגרם לי לרצות לספר את הסיפורים האלה, על האנשים האלה. הכל נעשה מאוד ברור. כנראה גם העובדה שהתבגרתי תרמה לכך – אתה פשוט עושה את העבודה ומתכוון לזה. מתכוון לזה ואוהב את זה. אני רוצה לאהוב כל דבר בסרט, רוצה להתלהב. אפילו אם זה מצב דפוק לגמרי, אני רוצה שיהיה בזה משהו יפהפה. אז עכשיו יש לאנשים תחושה לגבי מה שאני מנסה לעשות, הם יודעים שיש משהו מסוים שאנחנו עושים, כי הם יכולים להצביע על שלושה סרטים שלי ולומר 'זה מסוג הדברים שהוא עושה'".

בשלושת הסרטים האחרונים עבדת עם כמעט כל השחקנים המובילים יותר מפעם אחת. עם מי מכל השחקנים ב"חלום אמריקאי" נראה לך שתעבוד שוב?

"זו שאלה טובה עבורי, אני לא יכול לומר את זה לכל ילדיי. אהיה אסיר תודה לעבוד עם כל אחד מהם שוב ואשאף לכתוב להם שוב ושוב, ואני נאמן מאוד לכולם. וזה לוקסוס, זו בעיה שאני שמח בה. כשאנשים אומרים לי 'מה יקרה אם אנשים לא יידעו איזו דמות לאהוב יותר, או איזה שחקן לאהוב יותר?', אני אומר: זו בעיה שאני רוצה שתהיה לי".