אפס סבלנות

היא אחת מבמאיות האקשן המובילות בעולם, והאישה הראשונה שזכתה אי פעם באוסקר על בימוי. סרטה של קתרין ביגלו, "כוננות עם שחר" משרטט את תהליך החיפוש של ה־CIA אחר אוסמה בן לאדן שנמשך לאורך עשור שלם. לצד הבמאית בת ה־61 עבד התסריטאי מארק בול, שכתב את התסריט גם לסרט זוכה האוסקר שלה "מטען הכאב" (שתיאר את קורותיה של יחידה לפירוק פצצות בעיראק).

הסרט החדש מספר על סוכנת CIA בשם מיה (ג'סיקה צ'סטיין שזכתה על תפקידה בפרס גלובוס הזהב), וביגלו מתארת בו כיצד ה־CIA שובר עצורים בעזרת טכניקות שונות של עינויים במהלך חיפושיהם אחר בן לאדן, עד לפשיטה על הבית באבוטבאד שבפקיסטן.

"כוננות עם שחר" זכה לביקורות נלהבות, הוא מועמד לחמישה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, אבל מאז שהסרט עלה לאקרנים בארצות הברית במהלך דצמבר, שלושה סנטורים אמריקאים וכמה עיתונאים כבר הביעו ספק לגבי מידת הדיוק העובדתי שבו, וכן העלו שאלות ותהיות לגבי המקום המרכזי שתופסים העינויים בסיפור.

איך את מרגישה כשאנשים מניחים הנחות לגבי עמדתך הפוליטית על סמך צפייתם ב"כוננות עם שחר"?

"היה משהו דומה ב'מטען הכאב': אנשים רצו לדעת מה דעתי על המלחמה בעירק ואני מאוד התפלאתי כי אין שום דרך לצפות בסרט הזה ולחשוב לעצמך: 'אני ממש רוצה ללכת ולעמוד ברחוב מלא הריסות ולמשוך חוטים מתוך פצצה שעומדת להתפוצץ'. עבורי 'מטען הכאב' מציג רק את חוסר התוחלת שבעימות הזה".

אז מה את אומרת לאנשים שטוענים ש"כוננות עם שחר" הוא "בעד עינויים"?

"אני חושבת שזה מעניין שאפשר לצפות ב'כוננות עם שחר' ולהגיע למסקנה שהסרט הוא בעד טקטיקה כלשהי של אלימות. זה לגמרי בלתי נתפס בעיניי.  התחושה שלי כשהתחלנו בפרויקט הייתה: אם לא נבחן כמה מהפעולות הבעייתיות יותר שנעשו בשם המשימה של מציאת בן לאדן, אנחנו פשוט נחזור עליהן בעתיד".

החלון שלנו אל תוך הסיפור הזה הוא סוכנת ה־CIA מיה, המבוססת על דמות אמיתית. למה בחרת להתמקד בנקודת המבט שלה?

"היו כמה דמויות שמארק (בול, התסריטאי – ד"ק) נתקל בהן במהלך התחקיר, התאמנו את הסיפור לתחקיר וניסינו לשחזר אותו באופן המדויק ביותר שיכולנו, אבל גם ידענו שאנחנו דוחסים עשר שנים לשעתיים וחצי. אז הסרט מדויק באופן שבו סרט יכול להיות מדויק. זה לא סרט תיעודי, ואני רוצה להדגיש את זה. מדובר בסיפור מורכב מאוד על משימה מורכבת מאוד, ואני חושבת שהפרטים הקטנים של המבצע עוד יידונו במשך שנים. זו רק טיוטה ראשונה, כך אני רואה את זה. אני מקווה שייעשו עוד סרטים וייכתבו עוד ספרים ומאמרים, ושבכל פעם ייחשף מידע נוסף".

האם גיליתם מידע חשוב נוסף, או רמזים חדשים, אחרי שסיימתם לכתוב את התסריט?

"לא היו גילויים גדולים אחרי שמארק כתב את גרסת התסריט להפקה, אבל היו כמה פרטים חדשים. היה לי מזל שיכולתי לעבוד עם שני חיילים לשעבר מיחידת הכוחות המיוחדים בזמן שצילמתי את הפשיטה באבוטבאד, ויכולתי ללמוד בעזרתם את הפרטים של התמרונים. הפשיטה הזאת הייתה שיטתית מאוד. היא לא התפתחה כמו שסרט הוליוודי מתפתח – או לפחות כך אנשים תיארו לי את זה. העובדה שהם היו שם אפשרה לנו להתמקד בתיאור הסיפור באופן הכי נאמן למציאות שאפשר".

האם היה לך חשוב שהסרט יימנע מתחושת ניצחון בסוף? שזה לא יציג את מותו של בן לאדן כרגע מרומם?

"כן. המבצע ללכידת בן לאדן היה מוצלח, אבל הסרט מציג שאלה: מה עכשיו? לאן אנחנו הולכים מכאן? לאן אנחנו רוצים להתקדם כמדינה? אני חושבת שזו הזדמנות להרהר בכך".

אז כששואלים את מיה בסוף הסרט "לאן את רוצה ללכת?", זו בעצם שאלה לצופים?

"הסרט נותן לנו הזדמנות להביט בכמה מעשים מצערים שנעשו בשם המטרה של מציאת בן לאדן, ואולי גם בתקווה שההיסטוריה לא תחזור על עצמה".

הסרט עורר רעש רב עד כה. זה בוודאי מה שרצית שיקרה עם סרט כזה.

"אני חושבת שאם אתה מכחיש את ההיסטוריה, אתה עלול לחזור עליה, אז להציג מידע בציבור שכדאי לבחון אותו ולחקור אותו עשוי להיות יעיל מאוד. לצערי לא התרחש דיון כל כך ערני בנושא הזה לפני שנעשה הסרט, ואני לא יודעת למה. שווה לדבר על זה ולבחון שוב את הנושא. אני חושבת שעינויים הם מעשה שראוי לכל גינוי. אמרתי את זה בעבר ואמשיך לומר זאת".

מה הייתה המוטיבציה שלך ליצור את הסרט הזה?

"כולם, בכל העולם, הושפעו מהמלחמה בטרור, במיוחד המשפחות של קורבנות הפיגוע בבנייני התאומים, ואנשי המקצוע הראשונים שהגיעו למקום הפיגוע ואנשי הצבא והמודיעין. אז הרגשתי ענווה רבה וכבוד על כך שנפלה בחלקי הזכות לספר את הסיפור הזה. זה היה עשור ארוך וחשוך, וזו הייתה הזדמנות להאיר קצת את החיפוש עצמו, את המבצע, את הנחישות של היחידים שהשתתפו בו. אפשר לומר שזה סיפור של פעם בחיים. האקטואליות שלו והמקומיות שלו חשובים לי ביותר כיוצרת סרטים: הן נותנות לי הזדמנות להיות חלק מהטיוטה הראשונה של ההיסטוריה".