הילדות של ג'ול

לא היה לנו קשה להגיע לבית הקולנוע של ג'נין. צריך רק לעבור את מחסום ג'למה, להמשיך בדרך העוברת בין השטחים החקלאים, לחלוף על פני החקלאים שמוכרים ירקות בצידי הדרך ומתקנים לשטיפת מכוניות, להכנס עיר ולשאול. שם כל תושב ידע להדריך אותנו לסינמה ג'נין, הבניין הדו־קומתי בלבו של השוק הסואן ששערו פתוח לכל עובר אורח. ליד המסך הגדול, על רצפת במת הקולנוע, מחכות לנו מרים אבו ח'אלד (22) ובאטול טאלב (23). שתיהן שחקניות מוכשרות וכריזמטיות שנפגשו לראשונה על הבמה של "תאטרון החופש" שהקים השחקן והיוצר ג'וליאנו מר חמיס ז"ל. מקום שהיה כמו מקדש עבורן, ומאז הרצח של מר חמיס לפני כשנתיים, הן משקיעות את כל כולן בניסיון ליצור תאטרון ולהמשיך את דרכו. הניסיון הזה מתועד בסרטו החדש של אודי אלוני, שהן גם שותפות ליצירתו.

הסרט, שנקרא "Art/Violence" ("אומנות/אלימות"), זכה לאחרונה בפרס בפסטיבל ברלין שמעניק המשרד לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי בגרמניה, והוא יוקרן בשישי הקרוב בתיאטרון הערבי־עברי ביפו.

צירוף השמות שלהן: מרים אבו ח'אלד ובאטול טאלב מעלה בראשי את הצרוף: "מריה הבתולה". אני חושבת שאולי זה לא מקרי ששתיהן הפכו לחברות טובות ושותפות בעשייה התיאטרלית המיוחדת בג'נין, בעינהן היצירה שלהן יכולה להביא לג'נין את הישועה, את הבשורה שתחלץ את החברה בעיר מכבלי האסור והלא מקובל, מכבלי האיסורים המחשבתיים. אחרי שביליתי ארבע שעות במחיצתם, השתכנעתי שהן ממש לא טועות.

אז אולי נתחיל מההתחלה? איך הכל התחיל? איך הכרתן את ג'וליאנו?

אבו ח'אלד: "כבר בילדותי הייתי שונה. כל החברות שלי רצו להיות מהנדסות, רופאות, רוקחות, אני לא. חיפשתי משהו חדש. באותה תקופה התיאטרון של ג'ולאינו כבר פעל והם חילקו עלונים על פעילות התיאטרון בבתי הספר. קראתי אותם והחלטתי לבקר בתיאטרון. ברגע שנכנסתי לאולם ג'ול קלט אותי ואמר: 'את מצטרפת לקבוצת בבי"ס למשחק שלנו'. שם פגשתי את באטול, היא הייתה הבחורה היחידה בקבוצה, והתפעלתי מהמשחק שלה, מהאישיות שלה, היא הייתה שונה משאר הבנות שהכרתי בעיר".

טאלב: "הייתי פעילה בקבוצת צעירים שארגנה פעילויות חברתיות, שם דיברו על התיאטרון של ג'ולאינו, ביקרתי שם והכרתי את ג'ול שהציע לי להצרף לקבוצת השחקנים של התיאטרון".

אבו ח'אלד: "ג'ול הוא זה שהביא תיאטרון לג'נין, לפניו לא הכרנו את האמנות הזו בכלל. בזכותו אנשים הגיעו מחוץ לעיר ישר לתיאטרון, הייתה תנועה, רגשות, והזדמן לנשים להביע את דעתן. אחריו שרר כאן יגון, האמנות התייתמה".

הדרך של מר חמיס לג'נין התחילה מאימו, ארנה. היא הקימה במחנה הפליטים בג'נין את "תיאטרון האבן", תיאטרון ילדים שמטרתו היתה לעודד שיח והבנה בין פלסטינים לישראלים. ב־1994 ארנה נפטרה ממחלת הסרטן וג'וליאנו המשיך את דרכה עד פרוץ האינתיפאדה השנייה. בשנת 2006 חזר מר חמיס לג'נין והקים את "תיאטרון החופש" במקום שבו פעל "תיאטרון האבן". בשנת 2008 מר חמיס הקים בית ספר למשחק, ובו לימד לצד אמנים פלסטינים. עם הרצחו קבוצת הסטודנטים של הבי"ס עברה לראמללה, בליווי אודי אלוני, וניסו להמשיך את הפרויקט הרחק מזירת הרצח. במשך שנתיים הבנות שהו שם עם עוד עשרה שחקנים גברים ואחרי שהקבוצה התפרקה השתיים חזרו לג'נין כדי להקים קבוצת תאטרון חדשה. ובקרוב יעלו את במסגרתה את ההצגה "פיטר פן".

"אנחנו מפתחות רעיונות, חולמות על יצירות, ומנסות", מסבירה טאלב. "חסר בג'נין טעם לדברים, חסרים בה חוגי אומנות שונים, גיוון וחדשנות. מה התועלת של החיים בעיר שאין בה חדש? אין פה מניע לחשיבה, אין מרכזי תרבות שפתוחים לגילאים השונים".

אבו ח'אלד: "חסר כאן חופש, ג'וליאנו הקים כאן את תיאטרון החופש, היום יש תיאטרון בלי חופש, בתיאטרון אני יכולה להביע, להתרגש, לדבר, אבל מחוץ לתיאטרון יש הגבלה של כל אלה, החברה מאוד שמרנית וג'ול היה היחיד עם האומץ לחתור נגד הזרם השמרני".

יש אושר?

אבו ח'אלד: "אנשים כאן מאושרים כי הם אינם מודעים למהות החיים כפי שאני רוצה אותה, רובם לא יצאו מחוץ לג'נין אף פעם. הם רגילים לחיים האלה עד כדי כך שאין להם שאיפות".

ואתן מאושרות?

טאלב: "אני מאושרת כשאני בחזרות, או על הבמה".

אבו ח'אלד: "על הבמה אני מוציאה הכל, אושר ועצב. אני מאושרת שאני נותנת חיים לתיאטרון גם אם הוא התיאטרון היחיד – אולי בעולם – שנעשה בהתנדבות מא' עד ת'".

החיים בסרט

במהלך "Art/Violence", אנחנו נחשפות לשיחות על החברה הפלסטינית ומגבלותיה, על הרצון של נשים להיות מעורבות בחיי החברה והקשיים שלהן. באחד הקטעים המעניינים בסרט אנחנו רואים הופעה של להקת הראפ DAM מלוד בליווי הזמרת שאדיה מנסור, בשלב מסוים בהופעה מרים עולה לבמה ומציגה את הזמרת מול קהל של מאות צעירים ומספר מצומצם של צעירות ונשים, כי לרובן של הנשים אסור לצאת בשעות הערב.

אבו ח'אלד, כמו רוב הנשים שאינן נשואות בג'נין, חיה עם משפחתה. יש לה חמש אחיות, וחמישה אחים. הבית גדול, ויש לה חדר משלה, היא מרגיעה. אביה נהג אוטובוס ואימה לא עבדה כלל. היא מספרת שכיום גאים בעבודתה בתאטרון, אבל הגאווה הזו הגיעה אחרי תקופה שבה אימה התנגדה לפעילותה בתיאטרון "בעיקר בהשפעת הרכילות של השכנות שלא הצליחו לעכל את הנושא", היא מסבירה.

טאלב חיה עם משפחתה. יש לה שני אחים ושתי אחיות, והיא חולקת חדר עם אחת מהן. אביה היה שוטר, אמה עבדה בתחום הסיעודי, שניהם יצאו לגמלאות.

שתיהן מספרות שההורים שלהן אינן מתנגדים לרצון שלהן לחיות לבד מחוץ לג'נין אם הן ימצאו עבודה מתאימה, על אהבה ונישואים הן אומרות: "יש נישואים מתוך אהבה בג'נין, אבל זה לא קורה הרבה ולא בקלות, הורים בדרך כלל אינם מעודדים נישואים מתוך אהבה, כאלה שנרקמים בדרך כלל באוניברסיטה". ומה איתן? טאלב :"אקים משפחה עם מי שמכבד את מה שאני עושה", היא פוסקת בהחלטיות ואבו ח'אלד מדגישה: "הבן זוג שלי צריך לקלף מראשו את כל הדעות הפרמיטביות ולקבל אותי כמו שאני".

והחברה בג'נין מצליחה לקבל אתכן? אנשים מגיעים להצגות? תומכים?

אבו ח'אלד: "החברה כאן לא רגילה לתיאטרון ולקולנוע. המקום הזה שאנחנו יושבות בו כעת היה שוקק חיים, היו הקרנות ואנשים הגיעו וצפו בסרטים. אחרי האינתיפאדה השנייה והפלישה לעיר ולמחנה הפליטים הכל השתנה, אנשים דאגו לחייהם, התרכזו בצרכים הבסיסיים, באוכל, אף אחד לא התעניין באומנות. ואני מבינה אותם, קשה מאוד לבדר אנשים כשחייהם בסכנה".

טאלב: "כיום זה תלוי בקבוצות השונות של החברה. צעירים וילדים מתעניינים ותמיד שואלים מתי יש הצגה או הקרנה, המבוגרים לא רואים את זה בעין יפה, מנסים לשכנע אותנו שאין תועלת במה שאנחנו עושים, שאין לזה אין משמעות. אבל גם כאן אנחנו מבינים טוב מאוד שיש פערי דורות".

אבו ח'אלד: "הרבה אנשים התנגדו לכל הרעיון של התיאטרון, במיוחד להופעת הבנות מול הקהל. לאט לאט הצלחנו לעורר שינוי קטן בקרב חלק מהאנשים דרך הדמויות במחזות שלנו; למשל במחזה 'אליס בארץ הפלאות': המלכה האדומה היא אישה ומנהיגה, ואליס היא נערה שרוצה ללמוד ולדעת ולחוות דברים חדשים, וזו דמות האישה הפלסטינית שאנחנו רוצות".

הקושי לקבל נשים על הבמה קשור במנהגים חברתיים או במניעים דתיים?

טאלב:"לפעמים אנשים מנצלים את הדת בכדי לשים גבולות ולאסור דברים שהם לא אוהבים. הם לוקחים מצווה דתית מסויימת ומנסים להלביש אותה על הדבר שהם רוצים לאסור. אותם אנשים שהתנגדו לפעילות התיאטרון, או להופעת הבנות על הבמה לא היו אנשים דתיים".

והכיבוש הישראלי? יש לו השפעה על השינויים בחברה?

טאלב: "כמובן, זו אחת ממטרות הכיבוש. הכיבוש של המוח והנפש הוא יותר חריף, אנשים תחת כיבוש פיזי דואגים ללחם, דואגים לבית ושוכחים מהתרבות ומהאומנות שעשויה לקדם אותם, לפקוח את עיניהם ולגרום להם להרגיש בני אנוש. ומה שקורה כאן, אי הקבלה, אי ההבנה, והפחד מפני האומנות הם חלק מתוצאות הכיבוש".

אבו חאלד: "הכיבוש משמעו לא רק שליטה בקרקע ולא רק גדר הפרדה. יש כיבוש של מוחות ומחשבות. לפני שאנחנו משתחררים מהכיבוש הפיזי אנחנו צריכים להשתחרר מנטלית".

רואים את ג'וליאנו ז"ל אומר בסרט משפטים כמו: "אתה לא יכול להאשים את הכיבוש בכל מה שמתרחש בפלסטין", עד כמה אתן תומכות בדבריו?

אבו חאלד: "כל אחד אחראי על עצמו, אם אני מצליחה להשתחרר ממחשבות פרמיטביות ודעות קדומות, יהיה שינוי. אני מכבדת את המנהגים הפלסטינים, אבל אפשר גם להתווכח עם המוסכמות והמנהגים".

טאלב: "כשהורה כופה על ילדיו מה ללמוד באוניברסיטה, או מבדיל בחינוך בין בן ובת זה לא קשור בכיבוש, אף מפקד צבאי לא נותן הוראה 'אסור לבנות לצאת מהבית', אבל הכיבוש מדכא את האנשים, ואדם מדוכא מחפש מישהו חלש ממנו ומדכא אותו, וכך זה הופך לשרשרת דיכוי".

ללמוד מהעולם

מהבמה אנחנו עוברות להתרענן קצת בחצר האחורית של אולם הקולנוע. מעבר לגדר הנמוכה של החצר ישנם בתים עם מרפסות, חבלי כביסה והרבה צמחייה עם עצי פרי סובבים את המקום. עד קיץ 2012 הקרינו פה סרטים באוויר הפתוח של לילות הקיץ. אבל המסך נקרע במהלך החורף וכרגע לא ברור אם המסך יהיה כשיר לקראת הקיץ הקרוב. אני שואלת את הבנות על החומרים שבחרו להעלות.

לפי מה שראיתי בסרט רוב החומר שאתן מציגות אינו נובע מהתרבות הערבית. "אליס בארץ הפלאות", "מחכים לגודו", "אנטיגונה" – מתי הקהל יראה משהו שקשור בהיסטוריה ובתרבות שלו?

אבו חאלד: "היו כאן הצגות שהתבססו על טקסטים של הסופר הפלסטיני ע'סאן כנפאני, גם אנחנו כשחקנים כתבנו טקסטים".

טאלב: "אמנות זו אמנות, אי אפשר לחיות בבידול משאר התרבויות בעולם, להיפך יש הרבה מה ללמוד מתרבויות אחרות, וזאת אחת ממטרותינו: להיפתח לאופקים, חברות ותרבויות שונות. אבל כל טקסט  שאנחנו בוחרים אנחנו עורכים אותו ומתאימים אותו לצופה הפלסטיני כדי שירגיש שייך".

עד כמה אתן מגלמות דמויות שדומות למרים ובאטול האמיתיות?

אבו חאלד: "גילמתי את דמות המלכה האדומה במחזה 'אליס בארץ הפלאות', היא שתלטנית אך מנהיגה, אני לא רוצה להיות שתלטנית אך חולמת על מנהיגות. אני רוצה להוביל מאבק או מהפכה נשית".

איזה מהפכה את רוצה להוביל?

אבו חאלד: "נתחיל מג'נין שבה הבנות מסיימות תיכון, לומדות באוניברסיטה ואחר כך נכנסות לכלוב הזהב. נשים צריכים לחוות חויות רבות בחיים, להביע דעה כי הן חלק מהעם הזה, הן צריכות לעבוד וללמוד, לצאת לקולנוע ולתיאטרון, אחרת נשים ייכחדו. זכויות זה לא רק לגברים".

טאלב: "הכי חשוב לדעתי זה חופש בחירה, למה אלף בני אדם צריכים להתערב בהחלטות שלי?".

אבו חאלד: "גם הזכות לתנועה וניידות, יש נשים שלא מאפשרים להן בבית לצאת לבית קפה או לבקר אצל חברה".

טאלב: "כשגילמתי את הדמות של אליס, גילמתי דמות של נערה שרוצה להשתחרר מכבלי החברה, וזה מה שאני. התמזל מזלי שמשפחתי תומכת, אך ישנן אלפי בנות שעדיין חולמות על זה".

כצרכניות של אומנות ותרבות, ספרו לי על הבחירות שלכן.

טאלב: "אני אוהבת אמנות שיש לה משמעות, אמנות שמשפיעה. אני אוהבת שירים שנוגעים בלב כמו המוזיקה של אדל, וסרטים שנשארים בראש תקופה ארוכה. לאחרונה אהבתי את 'חיי פיי', וגם את ה'ההוביט'".

אבו חאלד: "אני אוהבת יצירה עם עומק. אני רואה סרטים בקולנוע ג'נין והרבה ביוטיוב, הסרט האחרון שראיתי היה 'מולאן רוז" ואני אוהבת סרטים שמשלבים משחק, שירה וריקודים".

למה הסרט של אודי אלוני ושלכן נקרא: "Art/Violence "?

אבו חאלד: "כי הוא מדבר על שניהם. אנחנו יוצרים בצל האלימות, גם האלימות החברתית וגם הכיבוש כאלימות".

חשוב לכן שהציבור הישראלי יצפה בסרט?

טאלב: "בטח. אני רוצה שהישראלים יראו שיש אנשים מאחורי הגדר, רבים מהם לא חושבים כך. אבל יש כאן אנשים, שחיים, עושים תרבות ואמנות וכל אחד כאן זה עולם ומלואו, לכל אחד יש סיפור".

הישראלים חושבים אחרת?

אבו חאלד: "תראי, פוליטקאים יודעים שיש כאן אנשים, ויש מאבק, ויש הרג. אבל הרבה אנשים, אזרחים רגילים – בעיקר צעירים – חושבים שמאחורי הגדר יש מחבלים שרוצים להרוג אותם וזהו. די, הגיע הזמן לראות את התמונה במלואה".

טאלב: "חשוב שיהיה סרט שאנחנו, האזרחים, שותפים בעשייה שלו כי אין טוב מאיתנו להעברת המסרים שאנחנו רוצות להעביר. כלי תקשורת משדרים לעולם שיש פה רק מלחמה, מספרים על הקולקטיב ולא על האנדיוידואלים, ואם קיבלנו הזדמנות להראות מציאות אחרת, מה טוב".

אתן מוכנות לקראת המפגש עם הציבור הישראלי ביפו ביום שישי הקרוב?

טאלב: "זה לא יהיה קל, אני יודעת. אני מאמינה שאני לא חייבת הסבר לאף אחד. אני לא הולכת כדי להישפט, אלא להציג מציאות ויצירת אמנות שאפשר לנהל שיח סביבה".

אבו חאלד: "אנחנו גם מוכנות לענות על כל שאלה שתישמע לנו הוגנת, אנחנו באות בשביל האמנות אבל אפשר גם לדבר על פוליטיקה".