הרשות החמישית: רשת של איש אחד

בראשית היה המחשב. והמחשב הוליד את המחשב האישי ואת המחשב הנייד. וכשאלה התחברו לאינטרנט, עולמנו השתנה לבלי הכר. הוליווד אמנם הכריזה מלחמת חורמה על האינטרנט שמקזז ברווחיה – כמה מהאולפנים הגדולים ניסו להעלים מגוגל קישורים לסרט התיעודי "TPK AFK" (יותר משני מיליון צפיות ביוטיוב) על מלחמתה של הוליווד באתר ההורדות הלא חוקיות The Pirate Bay – אבל היא משתמשת בו לקידום סרטיה, ואתרי אינטרנט אמיתיים ופיקטיביים שולבו כגורם מניע בשלל סרטים, מ"יש לך הודעה" ועד "ההימור".

בניסיונה המתמיד להתחבר לצייטגייסט, בשנים האחרונות הוליווד אף החלה להפיק סרטים שבמרכזם עומדים גיבורי מחשב ואינטרנט אמיתיים, הבוחנים את השפעתם המתהווה על העולם. אל "הרשת החברתית" (על פייסבוק ומייסדו מרק צוקרברג) ו"ג'ובס" מצטרף עכשיו "הרשות החמישית", שמספר על וויקיליקס ומייסדו הנמלט ג'וליאן אסאנג' (42), אף שסיפורו רחוק מלהסתיים, מה שמותיר את הסרט עם סוף פרום. מייסד גוגל סרגיי ברין עדיין לא זכה לביוגרפיה הוליוודית (תוכניות לסרט כזה הוכרזו כבר ב־2010 על ידי המפיק המוערך מייקל לונדון), אבל בינתיים הוא התארח בתפקיד עצמו בקומדיה "לדפוק התמחות", ששימשה מעין סרט תדמית לגוגל.

אף שהסרטים האלה עוסקים בעולם שבו מקלדות נישאות ומסכים קטנים משמשים חלונות לעולם חדש מופלא, הדרמה שלהם תמיד מוקדשת להיבריס הדורסני של הגיבורים, ולקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים שלהם, שמתבטאים ביחסיהם עם האנשים שמקיפים אותם, ומבחינה זו לא הרבה השתנה מאז "פואטיקה" של אריסטו. החידוש העיקרי של "הרשות החמישית" ביחס לקודמיו הוא בניסיונו המעניין לתת ביטוי ויזואלי מטפורי לרשת הווירטואלית הנעלמה שמחברת את כולנו.

הסרט מבוסס על צמד ספרים, שאחד מהם נכתב על ידי שותפו של אסאנג', דניאל דומשיט־ברג, המגולם על ידי דניאל ברוהל (בתפקיד הבחור הטוב שנסחף). עם דניאל אנחנו מגלים שאתר ההדלפות וויקיליקס היה בשנותיו הראשונות מפעל של איש אחד שיצר לעצמו זהויות פיקטיביות כדי לייצר רושם שיש לו רשת סודית של מתנדבים – בעידן האינטרנט מקלדת אחת יכולה, בתוך חלקיקי שניות, לשלח אינפורמציה לאינספור מסכים בעולם כולו.

כדי לאייר את האימפקט של התופעה, הסרט מגיח מתוך חדרון קטן שבו יושב איש אחד מול מסך אחד, לשדה אינסופי של מחשבים ניידים, שמאחוריהם יושבים אינספור כפילים של אסאנג'. הדימוי המרשים הזה חוזר בווריאציות, ומעניק לסרט מגע סוריאליסטי. אבל בין הקישוטים האלה, העניינים מתנהלים כרגיל. אחרי תקציר של אירועים היסטוריים, כפי שדווחו על ידי כלי התקשורת הממוסדים שקדמו לעידן הג'ונגל האינטרנטי, "הרשות החמישית" מתחיל ברגע השיא של וויקיליקס, ובשיתוף פעולה (מלא סדקים) עם שלושה מהעיתונים הוותיקים והגדולים בעולם האתר חושף מסמכים דיפלומטיים וצבאיים מתוצרת אמריקה, שמחוללים מבוכה כלל עולמית. משם הסרט חוזר אחורה לתחילת ההיכרות של דניאל וג'וליאן, ומציג את הגיבור הבעייתי דרך עיניו של יד ימינו הנאמן (שהסרט, כאמור, מבוסס על ספרו).

ביל קונדון, שכבר יצר ביוגרפיות קולנועיות של דמויות קונטרוברסליות ב"קינסי" וב"אלים ומפלצות" (לפני שחטא בבימוי "דמדומים 4, חלק 2") מעצב את אסאנג' באופן דומה לגאוני המחשב והאינטרנט שקדמו לו – כרודן בעל חזון אך חסר מעצורים וחסר אחריות, שמקיף את עצמו במעריצים בעלי עיניים בורקות, ומתייחס אליהם כאל נתינים נחותים עד שהם מפסיקים להאמין בו. ההאשמה העיקרית המכוונת כלפיו, היא שבעודו מקפיד לשמור בסוד את זהותם של האנשים שמדליפים לוויקיליקס מסמכים מפלילים ואף מיטיב לנסח את האידיאולוגיה שמאחורי הסודיות, לא אכפת לו לחשוף את זהותם של אנשים שהדליפו לממשל האמריקאי את הסודות שזלגו לאתר שלו במחיר סיכון חייהם.  בנדיקט קמברבץ' מגיש תפקיד מרתק כנזיר מבריק וכריזמטי, שמפיץ על עצמו בדיות כמו הג'וקר ב"האביר האפל" ומאמין לדמגוגיה שלו עצמו (שאינה נטולת אמיתות קשות). הוא ודאי היה מועמד לאוסקר אילולא זכה הסרט לקבלת פנים קרירה בארצות הברית. פחות מעניין מ"הרשת החברתית", אבל הרבה יותר טוב מ"ג'ובס", "הרשות החמישית" הוא סרט זריז, אולי זריז מדי, שמעצב דמויות מספיק ייחודיות כדי לדרוש את תשומת לבנו.