התפקידים הגדולים של פיליפ סימור הופמן

"לילות בוגי" (1997)

פיליפ סימור הופמן אף פעם לא פחד להגחיך את עצמו או להציג את החולשות הפיזיות שלו לראווה. קחו לדוגמה את הדמות הנלעגת שלו ב"ואז הגיעה פולי" או להבדיל את התפקיד המטריד שלו ב"אושר" של טוד סולונדז, אבל הדוגמה הטובה ביותר היא כנראה סקוטי ג'יי, דמות מעוררת רחמים במובן הטוב והרע של המילה. סקוטי עובד כמחזיק הבום בצוות הפקה של סרטי פורנו, אבל לא מצליח להשתלב באווירה הסקסית סביב. הוא מתאמץ בלי גרם של הצלחה להיות קול, לובש חולצות מחרידות שקטנות עליו ורק מדגישות אף יותר את היותו הבחור הכי שמן בחבורה, ויש לו קראש היסטרי על כוכב הסרטים הלוהט דירק דיגלר (מארק וולברג). בסצנה הזכורה ביותר שלו הוא מנסה לנשק את דיגלר בערב הסילבסטר וכשזה דוחה אותו, מסתגר במכונית וחוזר בבכי על המשפט “I’m a fuckin’ idiot".

"ביג לבובסקי" (1998)

תפקיד קטן אך מצוין של הופמן כשפוט המעונב והסנוב של ג'פרי לבובסקי (העשיר, לא ה-Dude) בקומדיית הקאלט של האחים כהן. כולל צחוק מרושע וחינני, איך לא.

"מוכה אהבה" (2002)

הופמן שיחק ברוב סרטיו של במאי "לילות בוגי", פול תומס אנדרסון, והפעם הוא מגלם דמות שונה לחלוטין מסקוטי ג'יי העגום. "מוכה אהבה" הוא מעין אנטיתזה לקומדיות רומנטיות, בו מגלם אדם סנדלר גבר עם יחסי אנוש מוגבלים והרבה זעם עצור. כמו כל הדמויות בסרט, גם זו של הופמן לא ממש נורמלית: מנהל חנות ועבריין משוגע עם פתיל קצר. התפקיד הזה לא היה גדול במיוחד אבל הציב אותו על המסלול הבטוח לרשת את מקומו של ג'ק ניקולסון כאלוף הפסיכופטים של הוליווד.

"קפוטה" (2005)

הסרט הביוגרפי על אחד הסופרים החשובים בספרות האמריקאית מתמקד בניסיונו להפוך פרשיית רצח לספר שייקרא לבסוף "בדם קר". הופמן כקפוטה מציג דמות מורכבת שהיא הרבה מעבר לדיבור מצחיק: סופר-סלב שהוא גם אמן מיוסר במובן הלא-רומנטי של המילה, אגואיסט, מניפולטור ומשנה פני הספרות האמריקאית. התפקיד הביא אחריו גל של פרסים, בהם מועמדות וזכייה ראשונה בפרס האוסקר.

"ספק" (2007)

שנה אחרי "קפוטה" חוזר הופמן לרשימת המועמדים לאוסקר כמועמד לפרס שחקן המשנה הטוב ביותר. הופמן מגלם בצורה מתעתעת במיוחד כומר בבית ספר קתולי בברוקלין, הנחשד במערכת יחסים אסורה עם אחד מתלמידי בית הספר על ידי שתיים מהנזירות (איימי אדמס ומריל סטריפ, שהיו מועמדות גם הן לאוסקר).

"מלחמתו של צ'ארלי ווילסון" (2007)

כולם אוהבים את טום הנקס. וגם את ג'וליה רוברטס. חשבתם שלשחקן מוערך – אך לא כזה עם עדת מעריצים נלהבת מאחוריו – אין סיכוי להפוך לכוכב האמיתי של הסרט? תחשבו שוב. הופמן גונב את ההצגה בביו-אפיק הפוליטי הזה, מאת ארון סורקין, כסוכן ה-CIA גאסט אברקדוסו. האיש מצליח לשמור על קולו גם כשהוא מקלל, מנפץ זכויות ומרכיב משקפיים ממש מגוחכים. בדרך הוא קוטף עוד מועמדת לאוסקר.

"לפני שהשטן ידע" (2007)

אם הקהל עדיין מצליח, איכשהו, לחבב אותך גם אחרי שרצחת כמה אנשים, כולל אמא שלך, כנראה שאתה עושה משהו נכון.

"סינקדוכה ניו יורק" (2008)

נוסף לקריירת משחק ענפה על המסך ועל הבמה, הופמן גם ביים מספר הצגות תיאטרון וסרט נשכח אחד. גם ב"סינקדוכה ניו יורק", סרטו הראשון של התסריטאי צ'רלי קאופמן כבמאי ואחד הסרטים המאתגרים והמרשימים של השנים האחרונות, הופמן הוא במאי תיאטרון, שהולך ומתחפר בניסיון ליצור את יצירת המופת הגדולה שלו וגורר יחד איתו אנסמבל שחקנים להפקה שלא נגמרת גם אחרי עשרות שנים.

"מארי ומקס" (2009)

העובדה שלא שמים לב ששחקן הוליוודי מוכר הוא שמדבר מגרונה של הדמות, היא מחמאה ענקית כשמדברים על מדבב (או שחקן קול, כפי שמעדיפים ובצדק לקרוא לזה בשפות אחרות). הופמן נטמע לחלוטין בתוך דמותו של מקס הדחוי בסרט האנימציית-פלסטלינה הכי קורע לב שתראו אי פעם.

"המאסטר" (2012)

בשיתוף הפעולה האחרון שלו עם פול תומס אנדרסון, הופמן הוא, שוב, דובון חביב למראה עם בסיס אפל. הופמן הוא המאסטר, נביא בעיניי עצמו המוביל בכריזמתיות קבוצת מאמינים הולכת וגדלה אל חיקה של דת חדשה. השחקן עצמו סירב להצהיר שמדובר בבן דמותו של מייסד הסיינטולוגיה ל. רון האברד. על תפקיד המאסטר המשופם זכה הופמן במועמדות נוספת לאוסקר, למרבה הצער גם האחרונה.