לחם תושיה

כבר יותר מחודש מתרוצץ שאדי מרעי על קו נצרת־תל אביב. עוד ימים ספורים הוא מתחיל ללמוד משחק בבית הספר של יורם לוינשטיין ודירה בעיר עדיין אין לו. השחקן הצעיר בן ה־19, שמתגורר עם משפחתו בכפר משהד הסמוך לנצרת, עשה לאחרונה את הבכורה הקולנועית שלו בתפקיד הראשי בסרט "בית לחם", שזכה בחודש שעבר בפרס מבקרי הקולנוע בפסטיבל ונציה והשבוע זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה וקטף 6 פרסי אופיר (על הסרט, הבימוי, התסריט, העריכה, שחקן המשנה והליהוק הטובים ביותר), מה שהופך אותו לסרט שהולך לייצג את ישראל בתחרות על הסרט הזר בטקס האוסקר.

אבל כמו שמרעי מתחיל להבין – לזכות באוסקר זה כלום לעומת למצוא דירה נורמלית בתל אביב. "אני מאוד מתרגש מהזכייה, אפילו שאני אישית לא זכיתי בפרס", הוא אומר בראיון שערכנו השבוע ביפו. "מבחינתי ההישג הגדול ביותר שיכולתי לייחל לו הוא להיות מועמד עם שחקנים ענקיים כמו אלה שמולם התמודדתי. אני מקווה שנגיע בסוף לאוסקר, אבל יש עוד דרך ארוכה, כי אנחנו מתחרים עם המון סרטים מכל העולם. בגלל זה אני מנסה לא לחשוב על זה עכשיו ולהתרכז בלמצוא דירה".

מרעי החל לשחק לפני ארבע שנים, אז לקח קורס תיאטרון בנצרת. המורה שלו, הישאם סלימאן, משחק בסרט את אחיו הגדול איברהים, מפקד גדודי חללי אל־אקצא וטרוריסט המבוקש על ידי השב"כ. באותו קורס פגש מרעי גם את אחת מעוזרות הליהוק של "בית לחם", שהזמינה אותו לעשות אודישן לתפקיד של סנפור (בערבית – דרדס). "היה אודישן מעניין. היו חברים שלי שגם ניגשו. זאת הייתה שיחה בין סנפור לאבא שלו. עלי ואקד (התסריטאי ולשעבר כתב השטחים של ynet – א.פ) היה האבא ויובל (אדלר, הבמאי והתסריטאי שזהו סרטו הראשון – א.פ) צילם את זה. אחרי האודישן חיכיתי לחברים שלי שיסיימו ואז קראו לי עוד פעם ויובל אמר לי: 'שאדי, בפעם הראשונה ראינו את הצד הנחמד שלך, עכשיו אנחנו רוצים לראות את הצד הכועס שלך'".

בסופו של דבר קיבל מרעי את התפקיד של סנפור, הציר המרכזי שסביבו נעה עלילת הסרט, הכולל אנסמבל רחב למדי של דמויות. הסרט עוסק במערכת היחסים בין סנפור לבין רזי (צחי הלוי, שהשתתף גם ב"The Voice" בזמן צילומי הסרט), בכיר בשב"כ המשתמש בסנפור כמשת"פ. משום שאביו של סנפור לא מסתיר את העדפתו לאחיו איברהים, הוא מוצא ברזי דמות אב חלופית ומתקרב אליו. עד מהרה הוא מוצא את עצמו במצב בלתי אפשרי שבו הן השב"כ והן גדודי אל־אקצא מנסים להשתמש בו למטרותיהם, והקירות אט אט סוגרים עליו.

בעוד שהסרט ממוקם בלב הסכסוך הישראלי־פלסטיני, לא מדובר בעוד סרט אנטי כיבוש סטנדרטי. אדלר וואקד נמנעים שוב ושוב מלבטא אמירה פוליטית ברורה ומציגים תמונה מורכבת המבקרת את שני הצדדים ומסרבת להכריע ביניהם. במקום להתייחס לסכסוך על מנת להביע אג'נדה כלשהי, השניים משתמשים בו כקרקע פורייה לביסוסו של מותחן דרמטי ואנושי שעוסק בדמויות ולא ברעיונות פוליטיים. מבחינת מרעי, זה היה תנאי הכרחי להשתתפות שלו בסרט. "זה מה שאיפשר לי לשחק בסרט, כי זה לא סרט פרו פלסטיני או פרו ישראלי", הוא מסביר. "זה סרט עם איזון מסוים. הוא לא מנסה להעביר אג'נדות דרך הדמויות, אלא מעביר את כל הצדדים בסכסוך. גם העובדה שהתסריט נכתב על ידי שני אנשים עזרה. כשאתה יוצא מהסרט אתה לא יודע מה להרגיש, אתה מזדהה עם כולם".

אני נזהר שלא לעשות ספוילר, אבל הסוף של הסרט מאוד קיצוני וקצת מקשה על ההזדהות עם הדמות שלך.

"אני חושב שזה היופי של הסרט 'בית לחם', שהוא מראה לך התנהגות של אנשים תחת מצבים מאוד קיצוניים. זה לא סרט על הסכסוך, אתה יכול לקחת אותו ולשים אותו על כל רקע אחר. זה סרט על איך אנשים מגיבים כשלוקחים אותם למצבי קיצון. בסצנה האחרונה שאתה מדבר עליה, הרגשתי שאני חי את הדמות. האווירה על הסט הייתה כל כך עוצמתית שאנשים התחילו לבכות. כשחקן, אתה מרגיש שאתה באמת עושה את העבודה שלך".

אתה גם מתייחס אל עצמך, כמו אל הסרט, כאדם א־פוליטי?

"האמת שאני שונא פוליטיקה. אני לא רואה בעצמי אדם פוליטי. אני מסתכל על כל הקונפליקט ממבט רחב, לא שופט אנשים שחיים במצב הזה. זה גם דבר שעזר לי מאוד בסרט".

אתה רואה את עצמך כפלסטיני? איך זה היה לשחק דמות כזאת?

"ניגשתי לדמות הזאת כמו אל כל דמות. לא רציתי להכניס את הדעות הפוליטיות שלי כי ברגע שאני אעשה את זה אני אתחיל לשפוט את הדמות שלי, ואז זה יפריע לי לשחק אותה. ברגע שאתה מכניס את עצמך לתוך הדמות אתה לא יכול לשחק כמו שצריך".

כשצילמתם בשטחים, היו אנשים שכעסו כשראו שזאת הפקה של יהודים וערבים?

"האמת שלא. זה היה כמו תמיד כשפותחים מצלמה ברחוב – אנשים מתאספים ורוצים להסתכל על מה שקורה ואולי להיכנס לפריים אם אפשר. אבל לא היה שום דבר מיוחד חוץ מזה".

אוהב סרטי שואה

כאילו שהסצנות המאתגרות שבהן הוא מופיע לא הספיקו, מרעי היה צריך להתמודד גם עם טרגדיה אישית במהלך הצילומים – אביו, שחלה בסרטן הריאות, הלך לעולמו. "לצערי אבא שלי לא הספיק לראות את הסרט", הוא אומר. "אני בטוח שהוא היה אוהב אותו, למרות שהוא לא היה בעד שאני אלמד משחק. הוא רצה שאלמד מקצוע בטוח כמו שלושת האחים שלי, שהלכו ללמוד רפואה, הנדסת מכונות ומשפטים. אבל אני חושב שאם הוא היה רואה את הסרט הוא היה משנה את דעתו".

שאר המשפחה גאה בך?

"כן, כי זה לא כל יום קורה שמישהו בגיל שלי משתתף בתפקיד ראשי בסרט גדול. הם מאוד שמחים ותומכים בי. אתה לא מבין כמה הם מדברים על זה, הם עושים יותר שיווק לסרט מכל התקשורת שבעולם".

אתה חובב קולנוע? יוצא לך לראות הרבה סרטים?

"בשנתיים האחרונות כן, לפני זה לא. מה שמצחיק זה שלפני שהשתתפתי בסרט לא תיארתי לעצמי איך התהליך הזה של ליהוק וצילום ובימוי ועריכה עובד, ועכשיו אני לא יכול לראות סרט בלי לדמיין את האיש שמחזיק את הבום ליד הקצה של הפריים".

מה הסרטים האהובים עליך כרגע?

"זאת שאלה קשה. ראיתי לא מזמן את 'ממזרים חסרי כבוד' של טרנטינו ואהבתי מאוד. גם את 'החיים יפים' של בניני יצא לי לראות ואהבתי".

מוזר, אלה סרטי שואה.

"לא יודע, אני אוהב מאוד את הקולנוע האיטלקי. גם 'סינמה פרדיסו' זה אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם. בהוליווד אני אוהב את 'פורסט גאמפ', 'שר הטבעות'. אין ז'אנר ספציפי, אני אוהב הכל".

השאיפה היא לשחק בסרטים נוספים?

"כן, בגלל זה אני מתחיל עכשיו ללמוד משחק ביורם לוינשטיין. האהבה הכי גדולה שלי היא התיאטרון, אבל אני אוהב גם סרטים, וגם שם אני רואה את עצמי. זה ממכר".

הבעיה היא שאין הרבה תפקידים בארץ לשחקנים ערבים, לא?

"כן, כי אם אתה ערבי אז נותנים לך לשחק רק תפקידים של ערבים. אני יודע שאם אני אשאר ככה אני לא אקבל הרבה תפקידים, ובגלל זה אני הולך ללמוד עוד שפה ולעשות שיעורי מבטא בעברית ובאנגלית".

היית משחק תפקיד של יהודי?

"ברור, הייתי משחק כל תפקיד בעולם. זה לא משנה אם זה יהודי או ערבי, העיקר שזאת תהיה דמות טובה ומעניינת".

מה זה הכתם הזה שיש לך בעין? גם בסרט לא הבנתי מה זה.

"זה כלום, זאת נקודת חן. אבל הרבה אנשים שראו את הסרט שאלו את יובל 'איך עשיתם לו את העין הזאת?'. הם היו בטוחים שאלה אפקטים מיוחדים או משהו. אני פשוט אומר שזה הטריידמארק שלי".