אין סוף: למה יוצרי הקולנוע בישראל מייצרים סרטים ללא סיום של ממש?

שתי נשים נפגשות בבית חולים ליד מיטתו של בחור שנפצע בפיגוע ושרוי בתרדמת. המבוגרת היא אמו החרדית, הצעירה היא בת זוגו של הבחור, שבחר לחיות כחילוני, ולכן היא מסתירה את הקשר שלה אליו כמו גם את זהותה הערבית. האם כשהאמת תצא לאור יוכלו שתי הנשים לגשר על התהום הפעורה ביניהן? לעולם לא נדע, כי "בין העולמות" של מיה חטב, שעולה בחמישי (6.4) למסכים, מסתיים לפתע בלי לתת תשובה.

התופעה של סוף לא מתחייב, שמתחמק מהתמודדות עם הקונפליקט הדרמטי שהסרט עצמו יצר, די מוכרת בקולנוע הישראלי. זה בולט בעיקר בסרטים שעוסקים בנגזרות של הסכסוך המתמשך, אבל לא רק. נדמה שהסופים המתחמקים האלה הם תולדה של הקושי לפשר בין מציאות של כיבוש ופיגועים ושנאת אחים הולכת ומתעצמת, לבין הדרישות של הסיפור הקולנועי, שמעדיף סופים שמרגישים כמו סוף. עקב שורשיו של הקולנוע הישראלי כבעל תפקיד בעיצוב החזון הציוני, כמעט כל סרט ישראלי מוצג כדימוי למצב, לחברה הישראלית, לחלום הציוני ולשברו, וכל קונפליקט בין שתי דמויות נושא מטען סמלי רחב. האם החרדית והחברה הערבייה אינן יכולות להיות רק גיבורות פרטיות, הן בהכרח דמויות ייצוגיות, והקונפליקט האישי שלהן מסמל את הקונפליקט הלאומי. לכן רבים מהיוצרים חוששים להציע הפי אנד, ולו במובן המרומז ביותר, פן יואשמו בנאיביות, בניתוק מהמציאות, בהוליוודיות. אבל לא פחות מכך הם נרתעים גם מסוף רע שיודה לכאורה בכישלון הפרויקט הציוני. התוצאה היא לעתים קרובות לא זה ולא זה. אין הכוונה לסוף פתוח, מסוג זה האופייני לקולנוע ריאליסטי – החיים נמשכים למרות הכל – אלא לסוף קטוע, סוף נטול סוף, שבסופו של דבר אינו מתחייב לשום אמירה.

מסתיים לפתע בלי לתת תשובה. "בין העולמות"

קחו לדוגמה את "מלחמת 90 הדקות" של אייל חלפון, שמיועד סוף סוף לעלות למסכים בעוד שבועיים (20 באפריל), אחרי עיכוב מתמשך (ככל הנראה בשל שובל ההאשמות בהטרדה מינית המלוות את משה איבגי). הסרט, המבוסס על ספרו של איתי מאירסון, מפתח רעיון סאטירי שהישראלים והפלסטינים מחליטים לסיים את הסכסוך באופן מוחלט וסופי על ידי משחק כדורגל – העם המנצח יזכה באדמה, ואילו המפסיד יתחייב להתפנות מכאן. הסרט עוקב בסגנון תיעודי אחר ההכנות של שתי הנבחרות למשחק הגורלי, אך כשמגיע רגע האמת הוא מותיר אותנו ללא ידיעה מי ניצח, ואינו בוחן את תוצאות הניצחון. כאילו הסרט נבהל מעצמו וחשש לקחת את הסיטואציה המוקצנת עד הסוף, ולבדוק אפשרות של ניצחון של הפלסטינים.

"מלחמת 90 הדקות"

גם "וסרמיל" (2007) של מושון סלמונה עסק בכדורגל וניחן בסגנון תיעודי, אך הוא ניסה לתאר את המציאות של ישראל היהודית כמו שהיא. שלושה נערים מעדות שונות, בנים למשפחות עניות מבאר שבע, מגויסים על ידי מאמן קבוצת הכדורגל של המתנ"ס המקומי לקראת גמר טורניר לנוער שנערך באצטדיון שעל שמו נקרא הסרט. הטורניר, שאליו מגיעים ציידי כישרונות, מוצג בסרט כסיכוי היחיד של הנערים לשחק בהפועל באר שבע ולהבטיח את עתידם. "וסרמיל" העלה על המסך חוויה אותנטית, חיונית וזורמת, אך ברמת העלילה שלושת הגיבורים הסתבכו באופנים די סכמטיים, והסרט הסתיים בלי שנדע אם בכלל הצליחו להגיע למשחק הגורלי. כלומר, במקום לסיים את הסרט בניצחון או בהפסד צורב, או אפילו בניצחון שאינו משנה דבר, סלמונה בחר באופציה שלישית – לא לסיים אותו.

וגם זו תופעה מוכרת בקולנוע הישראלי – סרטים שמתקשים להימנע מסכמטיות עלילתית, ומנסים לכפר על כך במערכה האחרונה. במטרה לחמוק מן הסכמה, התסריטים עוצרים רגע לפני מימושה המלא ומשאירים אותנו באוויר. כך אנחנו נותרים קירחים מכאן ומכאן, כי הסכמה אינה הופכת לפתע למקורית בחיסרון סוף תואם. "בין השמשות" (2011) של אלון זינגמן, שטווה ארבעה סיפורים מקבילים על הורים וילדים, לקה בסימפטום הזה, ומבחינות מסוימות גם "אבינו" של מני יעיש. עם זאת, במקרה של "אבינו" הסיום החורג מהסכמה הז'אנרית לפחות מכיל בתוכו בחירה מוסרית.

"בין השמשות" (צילום: קארין בר)

מעניין יותר להבחין שהתחושה של סוף ללא סוף מלווה גם כמה מהסרטים הבולטים ביותר של השנים האחרונות, שעסקו ברצינות בנושאים ישראליים מהותיים. הסרטים האלה מביאים אותנו אל המשוכה האחרונה אך אינם מאפשרים לנו לנחות בבטחה על הקרקע. "גט" של רונית ושלומי אלקבץ מסתיים רגע לפני שויויאן אמסלם תקבל את הגט שעליו נאבקה במשך שנים רבות, "לבנון" של שמוליק מעוז משאיר את הטנק באמצע שדה חמניות בלי שנדע אם אכן הצליח לחזור לבסיס, ו"הערת שוליים" של יוסף סידר עוצר רגע לפני שאליעזר שקולניק נכנס לאולם לקבל את פרס ישראל. אנחנו לא באמת מצפים משקולניק הנוקשה להפתיע אותנו ולהכריז מעל הבמה שהפרס אינו שלו, אבל אנחנו רוצים לבחון את המבט על פניו כשהוא מקבל את הפרס – אולי בכל זאת יניד בראשו לבנו, כי הרי כולנו רוצים את אישורו של האב. סידר מונע מאיתנו את סגירת המעגל, ומותיר אותנו בלתי מסופקים, בעצם כמו שקולניק, שלא יוכל לשמוח בפרס, כי בנו דאג להבהיר לו שהוא לא נועד לו.

אולי הסוף ללא סוף המחוכם ביותר נמצא ב"מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין – אחרי שסיבך את ארבעת בני המשפחה בתסבוכות בלתי פתירות, הוא שולח אותם להופעה של שלמה ארצי בקיסריה, ומוציא אותנו מהסרט עם שיר בלב ועם אירוניה מרה בפה. הסופים הקטומים של הסרטים המשובחים האלה מצטברים לאמירה כוללת על המציאות הסיזיפית שלנו, שמקשה עלינו להאמין באפשרות של מוצא.