עיניים עצומות לרווחה: הסופר ג'ון לה קארה נפרד מפיליפ סימור הופמן

השבוע יעלה לאקרנים "איש מבוקש מאוד", סרטו האחרון של פיליפ סימור הופמן, המבוסס על ספרו של ג'ון לה קארה. בטקסט בלעדי, הסופר הבריטי נפרד מהשחקן ששינה את חיו

פיליפ סימור הופמן. צילום: Getty Images
פיליפ סימור הופמן. צילום: Getty Images
20 באוגוסט 2014

אני חושב שביליתי לא יותר מחמש שעות בחברתו של פיליפ סימור הופמן. אולי שש. מעבר לזה עמדתי בחוסר מעש, עם עוד אנשים רבים, באתר הצילומים של "איש מבוקש מאוד", צפיתי בפיליפ במוניטור ואמרתי לו אחר כך כמה הוא היה נפלא, או שהחלטתי שעדיף לשמור את מחשבותיי לעצמי. וגם זה לא קרה הרבה: ביקרתי פעמיים או שלוש באתר הצילומים, והשתתפתי בסרט בתפקיד אורח מטופש שדרש ממני לגדל זקן דוחה ולהצטלם במשך יום שלם, ובסופו של דבר נותרה מכך בסרט תמונה מטושטשת של מישהו ששמחתי לא לזהות.

כפי שלמדתי בדרך הקשה, אין אדם מיותר יותר בעולם הקולנוע מאשר סופר שמסתובב באתר הצילומים של הסרט המבוסס על ספרו. מתברר שאלק גינס דווקא עשה לי טובה כשביקש שירחיקו אותי מאתר הצילומים של גרסת הבי.בי.סי ל"חפרפרת" ("Tinker, Tailor, Soldier, Spy"). רציתי לשדר התפעלות, אבל אלק אמר שהמבט שלי חודר מדי.

פיליפ עשה דבר דומה באחד מימי הצילומים של "איש מבוקש מאוד", שהתקיימו בהמבורג בחורף 2012. מישהי עמדה עם קבוצת אנשים במרחק 30 מטר ממנו, צפתה בצילומים וקפאה מקור כמו כולם. אבל משהו בה הפריע לו, והוא ביקש שירחיקו אותה משם. זה היה קצת מסתורי, קצת קורא־מחשבות מצדו, אבל הוא צדק לגמרי – כי גם אישה זו הייתה סופרת, ומסוגלת למבטים חודרים כמו כולנו. פיליפ לא ידע את זה. הוא פשוט הריח את זה.

במבט לאחור, דבר מכל זה לא הפתיע אותי לגבי פיליפ, כי האינטואיציה קרנה ממנו מרגע שפגשת אותו. כך גם האינטליגנציה שלו. הרבה שחקנים מתנהגים כאילו שהם אינטליגנטים, אבל פיליפ היה הדבר האמיתי: איש אשכולות אמנותי זוהר, עם אינטלקט שמתנפל עליך כמו זוג פנסי מכונית ובולע אותך לחלוטין מהרגע שבו הוא תופס לך את היד, מניח זרוע ענקית סביב צווארך ומצמיד את לחיו ללחייך; או, אם היה במצב הרוח המתאים, היה מחבק אותך אליו כמו ילד גדול ושמנמן, ואז עומד ומחייך מאוזן לאוזן בזמן שהתבונן בהשפעה של כל זה עליך.

פיליפ התבונן בכל בערנות רבה, כל הזמן. זו הייתה עבודה כואבת ומתישה, וכנראה שבסופו של דבר זה גם מה שהרס אותו. העולם היה בוהק מדי עבורו, והוא לא יכול היה להתמודד עם זה. הוא היה צריך לצמצם את עיניו, או להסתנוור למוות. כמו תומאס צ'אטרטון, הוא סבב סביב הירח שבע פעמים על כל סיבוב אחד שלך, ובכל פעם שהוא יצא לדרך לא היית בטוח שיחזור. מישהו תיאר כך את המשורר הגרמני הלדרלין: בכל פעם שיצא מהחדר, חששת שלא תראה אותו שוב. ואם זה נשמע כמו חוכמה בדיעבד, זה לא כך. פיליפ כילה את עצמו לנגד עינינו. אף אחד לא היה יכול לחיות בקצב שלו ולהמשיך עד הסוף, והוא רצה שתדע את זה. חייו הפרטיים, כך הבטיח לי עשר דקות אחרי שנפגשנו לראשונה, היו תאונת דרכים מההתחלה ועד הסוף. הוא רצה לחזור למשפחתו לחג ההודיה, "אבל אני לא בטוח שאני שווה את זה", אמר.

פיליפ סימור הופמן בתפקידו האחרון
פיליפ סימור הופמן בתפקידו האחרון

אף שחקן לא השפיע עליי בצורה כה עמוקה כמו פיליפ, כבר במפגש הראשון איתו: לא ריצ'רד ברטון, לא ברט לנקסטר, אפילו לא אלק גינס. פיליפ קיבל את פניי כאילו חיכה לפגוש אותי כל חייו, ואני חושד שכך קיבל את פני כולם. אני בהחלט חיכיתי לפגוש אותו זמן רב. חשבתי ש"קפוטה" שלו היה התפקיד הטוב ביותר שראיתי אי פעם על המסך, אבל לא העזתי לומר לו את זה. תמיד יש סכנה עם שחקנים, כשאתה אומר להם כמה הם היו נפלאים לפני תשע שנים, שהם ידרשו לדעת מה היה רע בהופעות שלהם מאז ועד היום.

כן אמרתי לו שהוא השחקן האמריקאי היחיד שאני מכיר שיכול לגלם את דמותו של ג'ורג' סמיילי, תפקיד שגילם לראשונה אלק גינס בגרסה הטלוויזיונית של "החפרפרת" בבי.בי.סי. לאחרונה גילם גארי אולדמן את דמותו על המסך הגדול – אבל כבריטי נאמן, אני מחשיב את גארי כאחד משלנו.

אולי גם נזכרתי בכך שכמו גינס, פיליפ לא היה מאהב גדול על המסך, אבל למרבה המזל לא היינו צריכים להתעסק עם זה בסרט שלנו. כשפיליפ היה צריך לחבק אישה בסרט, זה לא ממש גרם לך להסמיק ולהביט לכיוון אחר, כמו בסרטיו של גינס, אבל לא יכולת שלא להרגיש שהוא עושה את זה איכשהו למענך, ולא למענו. ליוצרי "איש מבוקש מאוד" היו דיונים רבים בשאלה אם יצליחו להכניס את פיליפ למיטה עם מישהי, וכשהם בסופו של דבר הציעו זאת לשחקנים, שניהם סירבו מיד. רק כשנינה הוס הופיעה לבסוף לצדו של פיליפ, הבינו היוצרים שהם מביטים בנס קטן של כישלון רומנטי. בתפקיד שלה, שמיד הורחב, היא מגלמת עמיתה אוהבת של פיליפ, מתלמדת אך גם יד מכוונת ומייצבת עבורו, והוא שובר את לבה.

זה התאים לפיליפ. הוא גילם בסרט את דמותו של גונת'ר בקמן, קצין מודיעין גרמני בגיל העמידה שימיו הטובים מאחוריו, וזה לא השאיר מקום לאהבה, ממושכת או קצרה. פיליפ החליט על כך מהיום הראשון, וכדי להוכיח זאת לכולם הסתובב באתר הצילומים עם עותק משומש מאוד של הרומן שלי – מה עוד יכול סופר לבקש? – ונפנף בו אל מול כל מי שרצה להוסיף עוד סקס לסיפור. בספר שלי, דמותו של בקמן היא מקרה אבוד. פיליפ יכול היה להזדהות עם זה. בקמן נשלח הביתה מביירות לאחר שאיבד את רשת הריגול היקרה שלו, הודות לשלומיאליות – או חמור מזה – של הסי.איי.אי. הוא נשלח לגמלאות בהמבורג, העיר שאירחה את מתכנני הפיגוע של 11 בספטמבר. המודיעין המקומי, ורבים מהתושבים, עדיין חיים עם המבוכה הזאת. המטרה שבקמן מציב לעצמו היא להחזיר להם כגמולם, לא על ידי צוותי חטיפה, עינויים וסיכולים ממוקדים, אלא על ידי החדרה מתוחכמת של מרגלים ושימוש במשקלו של האויב כדי להפיל אותו.

סמיילי עצוב

בארוחת הערב הגדולה שנערכה עבור יוצרי הסרט והשחקנים הראשיים, לא זכור לי שפיליפ ואני דיברנו הרבה על התפקיד של בקמן; דיברנו באופן כללי על טיפול בסוכנים חשאיים ואחזקתם, ועל כישורי הכמורה הנדרשים ממי שמנהל אותם בשטח. שכח מסחיטה, אמרתי לו. שכח ממאצ'ואיזם. שכח מחסך בשינה, נעילת אנשים בקופסאות, הוצאות להורג מבוימות ועוד עניינים כאלה ואחרים. הסוכנים הטובים ביותר, או המלשינים, ה"אנשים בשטח" או איך שתבחר לקרוא להם, זקוקים יותר מכל לסבלנות, להבנה ולטיפול אוהב. הייתי רוצה לחשוב שהוא לקח את דבריי ללב, אבל הוא בטח רק תהה בזמן שדיברתי אם יוכל להשתמש בהבעה הרגשנית והמטופשת שעולה על פניי בכל פעם שאני מנסה להרשים מישהו.

קשה לכתוב כעת באופן מנותק על ההופעה של פיליפ כאיש בגיל העמידה שחייו נהרסים, או על הדרך שבה הוא עיצב את ההרס העצמי של הדמות שלו. קשה גם להיפטר מהמחשבה שעם כוחות המודעות העצמית הכמעט על אנושיים שלו, ייתכן שחזה את סופו במהלך הדרך.

פיליפ היה צריך לקיים דיאלוג פנימי בנוגע למהות של דמותו, וזו הייתה מן הסתם שיחה די מורבידית, מלאה בשאלות כמו "באיזו נקודה בדיוק אני מאבד לחלוטין את המתינות?", או "למה אני מתעקש להמשיך בכל הדבר הזה, כשעמוק בפנים אני יודע שזה יכול להסתיים רק בטרגדיה?"; אבל בקמן נמשך לטרגדיה כמו לשירת סירנה, וכך גם פיליפ.

במהלך צילומי הסרט נתקלנו בבעיה עם מבטאים. השתתפו בו שחקנים גרמנים מצוינים, שדיברו אנגלית במבטא גרמני. הדעה השלטת, ולאו דווקא המושכלת ביותר, הייתה שגם פיליפ צריך לדבר כך. במשך הדקות הראשונות שהאזנתי לו עושה זאת, חשבתי "אלוהים אדירים". אף גרמני שהכרתי לא דיבר ככה אנגלית. הוא עשה משהו עם הפה שלו, סוג של כיווץ שפתיים, כך שנדמה היה שהוא מנשק את הטקסט במקום לומר אותו. ואז, לאט לאט, הוא עשה את מה שרק השחקנים הגדולים ביותר מסוגלים לעשות – הוא הפך את הקול שלו לקול האותנטי היחיד; הבודד, המוזר, זה שאתה סומך עליו יותר מאשר על כל האחרים. ובכל פעם שהקול הזה עזב את הסצנה, כמו האיש הנפלא עצמו, חיכית בחוסר סבלנות ובאי נוחות גוברת שישוב. ניאלץ לחכות זמן רב לעוד פיליפ.