מיילס טלר על המעבר מדמות המתופף הנחוש למתאגרף

"אתה רוצה שכולם יאהבו אותך", אומר מיילס טלר בתשובה לשאלה על הדימוי הציבורי שלו. "אתה רוצה שכל המבקרים יאהבו אותך, שכל הכתבים יאהבו אותך, ואז אתה מבין כמה מזה נמצא בעצם מחוץ לשליטתך". זו, ככל הנראה, הדרך שלו להגיד שכן, הוא מודע היטב לכתבת השער שקיבל בשנה שעברה במגזין "אסקווייר" שבו הכותב קרא לו "סוג של שמוק", ושלא, לא היה יכול להיות לו פחות אכפת.

וזו כנראה הדרך הטובה ביותר שבה שחקן שיש באזז סביבו יכול להתנהל במצב כזה. לתעל את האנרגיה לעשייה, לא לדאגה על מה שיכתבו בעיתונים (כולל עיתון זה) על איך שאתה במציאות. ועד כמה שזה שווה משהו – טלר לא עושה רושם של "סוג של שמוק" אלא של מישהו ישיר ואפילו מקסים, כשהוא רוצה להיות. אבל לקח לטלר (29) – שהימם את המבקרים כתלמיד תיכון פופולרי ואלכוהוליסט ב"העכשיו המדהים" ואחר כך בתור מתופף ג'אז צעיר ונחוש מדי ב"וויפלאש" – קצת זמן להבין את כל זה. "אני מניח שאמרתי לעצמי, בן אדם, אתה באמת רוצה שכל זה יאפיל על העבודה שאתה עושה?".

עבודה. יותר מכל מילה אחרת, זו המילה שמיטיבה לסכם את טלר, שמזגזג בין סרטי אינדי אהובים להפקות ענק כמו "ארבעת המופלאים", שרק השנה היה בקומדיה עם ג'ונה היל ("כלבי מלחמה") ובדרמה על הלומי קרב ("תודה על השירות שלכם"). מאז הפריצה שלו ב־2010 ב"מחילת הארנב" הוא שיחק ב־15 סרטים. יותר מכל תפקיד אחר שהוא עשה עד כה, "עבודה" זו המילה שמיטיבה לתאר את הפרויקט האחרון שלו, דרמת הספורט "להילחם על זה".

בשביל לגלם את המתאגרף (האמיתי) ויני "השד הפזמני" פזיאנזה, טלר התאמן במשך שמונה חודשים כמה שעות ביום: איגרוף, משקולות ופיזיותרפיה. הוא ירד עשרה ק"ג וויתר כמעט על כל גרם של שומן שהיה לו בגוף: בקיצור, נהיה מוכן להיכנס לזירה.

"היה לי גוף של 'החבר המצחיק'", אומר טלר, "לא מזמן שיחקתי כל מיני חבר'ה בתיכון. אבל בן אדם, כל כך התרגשתי כי ידעתי שאני אוכל להביא את עצמי לנקודה הזאת". עבור טלר, שכמו ב"וויפלאש" נמצא כאן במרכז של כל סצנה וסצנה, לו"ז הצילומים המתיש הפך לברכה. "בן אדם, אם היו לי עשר דקות על הסט לעצמי הייתי פשוט מתעלף. הגוף שלי היה גמור".

אבל האם היה לו את אותו ביטחון עצמי לגבי היכולת שלו להביא למסך את ויני פז? לא, בן אדם. "ויני שלח לי בדואר תמונה של עצמו", אומר טלר, שרוב ההשראה שלו הגיעה מסרטוני יוטיוב של האלוף במשקל קל ובמשקל בינוני, "ובמכתב פשוט היה כתוב, 'מיילס, אם אתה צריך לעשות שזה ייראה יותר גדול, פשוט תדחוף שם בננה. אל תהרוס את המוניטין שלי, ילד", הוא צוחק, בהתייחסו לסצנה שבה פז, שאהב לעשות רושם, הגיע להישקל לקרב כשהוא לבוש בחוטיני בלבד. "הוא עדיין גר ברוד איילנד. הסרט הזה ישפיע על חיי היומיום שלו, על המורשת שלו, שהוא עבד בשבילה כל כך קשה. אז כן, היה הרבה לחץ".

עד כמה ששינוי החזותי של טלר מבחור רגיל למכונת שרירים נראה מרשים, מה שבאמת מדהים הוא המנעד הקולי שלו. עם הקול הקצת צרוד המוכר שלו, טלר קולע בול לדיבור הרוד איילנדי של פז בצורה שלא מרגישה מוגזמת (לא קל כשמתמודדים עם מבטא של אזור ניו אינגלנד) ויש לו יכולת לעבור בקלילות בין השחצנות המוגזמת של פז ("אני צריך להיות על קופסת קורנפלקס, עושה פרסומת למשקה אנרגיה!" הוא אומר לכתב ספורט בסרט) ורגעים עדינים ורגישים, כגון השיחות שלו עם המאמן האלכוהוליסט שלו (אהרון אקהרט). זה מסוג התפקידים התובעניים והמדוברים שיכולים להפוך את טלר – שתווי הפנים המוגזמים והקשוחים שלו, לצד המעברים שלו בין רכות לקושי, מזכירים כוכבי קולנוע משנות ה־70 – לשם שמוכר בכל בית.

לא שטלר, בוגר בית ספר טיש לאמנויות (הוא מתאר את שנות הקולג' שלו ככה: "אני והחברים שלי פשוט היינו יושבים בחדר, שומעים בוב דילן ומעשנים שאכטות") מעוניין יותר מדי בכל הקטע הזה של כוכבות. הוא מעדיף לדבר על האהבה שלו לשיתופי פעולה ולעבודה עם שחקנים אחרים. הוא מתאר סצנות ב"העכשיו המדהים", "וויפלאש" ו"להילחם על זה", ומדגיש את החיבה שלו למשחק מול אקהרט. הוא גם מודה שלעתים קרובות מה שתופס אותו זה הפאשלות, לא הרגעים הקסומים שנכנסו בסוף לסרט. "לעתים רחוקות יש רגע שבו אתה אומר, בן אדם, זה היה אדיר".

אבל בין שזה מעניין אותו או לא, טלר הוא כוכב. לא שהוא יודה בזה. "קראתי ראיון עם דון צ'ידל שבו שאלו אותו, 'איך זה להיות כוכב קולנוע?'. הוא אמר, 'אה, אני לא כוכב קולנוע'. אז הם אומרים לו, 'אבל היית בסרט הזה, והזה, והזה'. הוא אומר, 'שמע, כוכב קולנוע זה מישהו שיכול להיעלם לכמה זמן ואתם לא תשכחו ממנו'". טלר לוקח פאוזה. "בהגדרה הזאת, אני בטח יותר כמו צ'ידל".

בימים אלה, טלר, יליד פנסילבניה, גר בלוס אנג'לס. "אבל אני אף פעם לא שם", הוא אומר בקרירות. בסדר. ומה עם הבית הקודם שלו, בניו יורק? "אני מתגעגע לאנרגיה של המקום", הוא אומר, "אתה יודע, זו יכולה להיות העיר הכי מבודדת בעולם, אבל הרגשתי שאני חלק ממשהו מיוחד. יש כל כך הרבה דברים מדהימים בעיר שקנתה לעצמה את שמה לא רק בזכות בידור", הוא אומר, עוקץ בעדינות את הבית החדש שלו. "לניו יורקרים לא באמת אכפת משום דבר".

להילחם על זה, מחמישי (8.12) בקולנוע