מלכת הכיתה: מליסה מקארתי צועדת לכיוון הקריירה שמגיעה לה

בחלומי מליסה מקארתי נוטשת את מעמדה ככוכבת קולנוע מצליחה ומצטרפת בקביעות לקאסט של "סאטרדיי נייט לייב". למעשה מקארתי מתאימה כל כך לתוכנית המערכונים, עד שניגשתי לא פעם לעמוד הוויקיפדיה שלה רק כדי להיזכר שזה מעולם לא קרה. אבל גם בלי המקפצה הנוחה של "SNL", מקארתי הסתדרה לא רע. לא שזה קרה מהר. אחרי התפקיד החמוד של סוקי ב"בנות גילמור" היא דשדשה לאורך כמה שנים בקומדיות בינוניות. ההצלחה המסחרית הגדולה שלה נרשמה ב"מייק ומולי" – סיטקום קלישאתי ובינוני שמשום מה חודש לאחרונה לעונתו השישית וגם זיכה את מקארתי בפרס האמי.

הרגע הגדול של מקארתי הגיע ב"מסיבת רווקות" (2011) של פול פייג, שם היא גנבה את ההצגה בהומור הפיזי חסר הגבולות שלה וגם בדייט בלתי נשכח עם הכיור, וזכתה במועמדות ראשונה לאוסקר. באותם רגעים היה נדמה שמקארתי עומדת להפוך לגברת הראשונה של הוליווד. היא אכן המשיכה וכיכבה במספר מרשים של סרטים, אלא שלמרבה הצער בכולם היא גילמה פחות או יותר את אותה הדמות, לדוגמה גנבת הזהויות ב"חשבון משותף", השוטרת ב"עצבניות אש", תמי ב"תמי" – בכולם מקארתי נכלאה בטייפקאסט של נשים קולניות וגסות. התחושה הייתה שמגיע לה יותר.

על פניו הסרט "מרגלת" – שיתוף פעולה נוסף עם פייג – נדמה כמו עוד שכפול, אבל יש בו משהו שונה. מקארתי, בתפקיד ראשי, מגלמת סוכנת בו אנליסטית ב־CIA המקודמת לתפקיד של סוכנת שטח. אמנם התסריט לא בורח מבדיחות רבות סביב המראה של מקארתי, אבל יש בו מודעות עצמית וקריצה שנעדרו מסרטיה הקודמים. המסרים בו לעתים סותרים ומבלבלים – הדמויות סביבה עדיין מופתעות מכך שהיא יכולה להיראות מהמם בשמלה או לכסח אנשים במכות – אבל השורה התחתונה שלו מעודדת את הצופים להאמין בעצמם ולא לתת לנסיבות חיצוניות להכתיב להם את הגורל. בסופו של דבר מקארתי מצליחה לצאת מ"מרגלת" כמו שמגיע לה: מלכת הכיתה.