משל המערה: ניק קייב בראיון על הסרט החדש

ניק קייב שובר לנו את הלב כבר כמעט 30 שנה. בסרט התיעודי החדש, "20,000 יום על פני האדמה", המוזיקאי המסתורי מכניס אותנו סוף סוף גם לחייו. ראיון עם איש חשוב מאוד

ניק קייב. צילום: Getty Images
ניק קייב. צילום: Getty Images

ב־30 השנים האחרונות סלל לעצמו ניק קייב דרך ייחודית – כמוזיקאי, כסופר, כתסריטאי וכסוג של פרובוקטור תרבותי רב תחומי. הוא הצליח לשלב הצלחה מסחרית עם יומרנות אמנותית, להעניק השראה ליוצרים אחרים ועכשיו סוף סוף גם יש עליו סרט תיעודי. באופן מפתיע, אך גם די הגיוני, הסרט מעולה. "20,000 יום על פני האדמה", שביימו איאן פורסיית' וג'יין פולארד, שובר את מוסכמות ה"זבוב על הקיר" של הסרטים התיעודיים השגרתיים על כוכבי רוק, ומציג דיוקן של האמן בלי לפגוע באניגמטיות שלו. שאלנו את קייב עצמו על יצירת "20,000 יום", ועל החסרונות שבלהיות אדם מפורסם שלא זוכר פרצופים.

עשית כל כך הרבה בקריירה שלך: שרת, הופעת וכתבת שירים, ספרים ותסריטים. היה משהו מפחיד ביצירת הסרט הזה?

"כן, בגלל שהפעם הסרט הוא עליי. מעולם לא רציתי להשתתף בפרויקט כזה. כשפנו אליי עם הצעות כאלה בעבר, הרגשתי שזה משהו שיפריע לי ליצור, וגם לא אהבתי את רוב הדוקו המוזיקלי שראיתי".

היו כאלה שבכל זאת אהבת?

"כן, אני אוהב את הסרט על לד זפלין, "המנגינה לעולם נשארת". יש בו הרבה פגמים, כמובן, אבל הבמאים שלו הלכו על משהו רחב יותר מאשר הקשקוש הרגיל של 'המוזיקאים נחשפים'. כל הז'אנר הזה לא עניין אותי, עד שאיאן וג'יין באו אליי עם הרעיון ל־'20,000 יום', שנדמה שכלל לא עוסק בי. בסופו של דבר הרגשתי יותר כמו ניצב בסרט על משהו אחר. לסרט הייתה מטרה רחבה יותר מאשר 'לספר את הסיפור של ניק קייב'".

כמה שליטה הייתה לך על הסרט?

"היוצרים נתנו לי לאשר את הגרסה הסופית שלו. השליטה הזאת שחררה אותי לעשות את כל מה שרציתי ואת כל מה שהם ביקשו ממני. הסרט נפתח בסצנה שבה רואים אותי שוכב במיטה שלי. חששתי מזה מאוד, זאתה הייתה סצנה מאוד חשופה ופגיעה, וזה לא נראה לי כמו רעיון טוב. אבל החלטנו מראש שאנחנו מנסים הכל, וזה עבד".

מתוך הסרט "20,000 ימים על כדור הארץ"
מתוך הסרט "20,000 ימים על כדור הארץ"

כמה מהסרט מתוסרט וכמה היה מאולתר?

"כל הסצנות מזויפות, רק מעצם זה שהן מבוימות. המשרד של הפסיכולוג, הביקור בארכיון, העובדה שאני נוהג לכל מקום ביגואר: הכל מבוים. אבל חשבנו שבתוך זה, אוכל להירגע מספיק כדי להיפתח. הם ידעו שזה לא יעבוד אם הם פשוט ייכנסו אליי הביתה עם מצלמה. זה פשוט לא היה קורה. לא הייתי מסכים לזה בחיים".

אבל חלק מאתרי הצילומים אמיתיים, לא? זה לא הבית האמיתי שלך?

"לא, זה בית בכאילו. רק חדר השינה שלי אמיתי. הסצנה הראשונה צולמה בחדר שלי, כי הם רצו לעשות מחווה לעטיפת האלבום 'Push the Sky Away', שצולמה שם".

ומה בקשר להתנהלות שלך? הרגשת שאתה מגלם את דמותו של ניק קייב?

"ממש לא".

הכל טבעי?

"כן. אנשים כמוני מתפקדים כל הזמן בסוג של סיטואציה מזויפת. גיליתי שהמלאכותיות הזאת לרוב חושפת יותר אמיתות מאשר מצב אמיתי. לא תיארתי את זה טוב. תגרום לזה להישמע טוב, נו. האמת, תוכל לעשות לי טובה ענקית ולהוציא את כל ה'סוג של' מהראיון?".

זה מה שמפריע לך?

"לפעמים מראיינים פשוט לא עושים את מה שצריך. הם מדפיסים את מה מה שאני אומר מילה במילה. אני קורא את זה וחושב, 'אלוהים אדירים, תעשה את העבודה שלך!'".

אני לעשות את זה. בינתיים, ספר לי מה יוצא לך מהסרט הזה, חוץ מעוד פרסום והכרה?

"זכיתי לחשוב בצורה שונה על דברים מסוימים שאני עושה, לבחון אותם. תמיד לקחתי את התהליך היצירתי כמובן מאליו: ברגע שהתיישבתי – זה קרה, וזהו. אף פעם לא התייחסתי לזה במושגים של קסם, או במושגים מיתולוגיים. אתה פשוט קם, עושה את העבודה, מסיים ולמחרת אתה קם ושוב עובד. הסרט הזה גרם לי לנסח היבטים מסוימים של התהליך היצירתי ולבחון אותם – דבר שלימד אותי ושעזר לי מאוד".

מתוך הסרט "20,000 ימים על כדור הארץ"
מתוך הסרט "20,000 ימים על כדור הארץ"

עד כמה אתה רציני בקטעי הקריינות שלך בסרט, אלו העוסקים ביצירתיות? אתה אומר שם דברים שנשמעים חשופים ואמיתיים ואז מיד פוסל אותם.

"טוב, זה פשוט מה שאני עושה. זה מי שאני. יש כמובן אלמנטים הומוריסטיים במה שאני אומר, אבל צריך למצוא מקום גם לדברים הרציניים".

בראיון שערכו איתך לאחרונה אמרת שיש דברים שאתה לא יכול לעשות, כי אתה 'לא יכול להיות ניק קייב במצב הזה'. על איזה מצבים דיברת? קניות בסופר, למשל?

"אני לא ממש הולך לסופר, למען האמת. אבל התכוונתי – וזה באמת נכון – שקל לי יותר להישאר בבית. ברגע שאתה יוצא מהדלת, יש ממך ציפיות מסוימות".

כי אנשים ניגשים אליך בכל מקום?

"לא בהכרח. ברגע שאתה בסביבת אנשים, אתה מרגיש עוד יותר מודע לעצמך. אני מניח שזה משהו שכולם מרגישים. אני די בסדר עם זה, אני מכיר כאלה שזה קשה להם מאוד. זה לא שאתה צריך להעמיד פנים, אלא שאנשים רואים אותך, ומזהים אותך".

אתה אפילו לא יכול להתנחם באנונימיות.

"אפילו גרוע מזה. יש לי זיכרון איום לפרצופים. אני לרוב לא מזהה אנשים, גם כאלה שאני מכיר ממש טוב. הייתה תקופה שהייתי מחבק את כל מי שניגש אליי להגיד שלום, ואז הייתי מוצא את עצמי מנשק מישהו שרק רצה לבקש ממני חתימה. אחרי כמה חודשים כאלה הבנתי שזה נהיה מגוחך".

הבנים התאומים שלך מופיעים בסרט לחצי דקה וגם את אשתך רואים רק בחטף. של מי הייתה הבחירה לא להציג אותם בסרט?

"של סוזי, אשתי. גם בחצי הדקה הזאת הייתי צריך לשכנע אותה להשתתף, והיא עשתה את זה בחוסר רצון בולט. לבנים דווקא לא היה אכפת בכלל".

אז זה לא היה מתוך ניסיון לשמור על הפרטיות שלך?

"הסרט פשוט לא עוסק בזה. הוא מדבר על היחסים שלי עם המוזות שלי, על האנשים סביבי שמהווים השראה עבורי. סוזי נכנסת ויוצאת מכתיבת השירים שלי, ומכל מה שאני עושה. היא סוג של רוח רפאים, נוכחות רוחנית בתוך השירים, כך שההיעדרות שלה מהסרט דווקא משקפת באופן מוזר את המציאות. היא טיפוס אוורירי. את הסצנה עם הבנים אני ממש אוהב, כי זה אמנם שוט של אב ובנים, אבל זה גם שוט של אב ובנים שמסתכלים אל תוך מצלמה, שמוצבת במקום שבו נמצאת הטלוויזיה בבית. אז אפילו ההיבט הזה מלאכותי, ויש בו אמירה שפשוט אי אפשר להסיר את המסכה, אפילו בבית".

ראית את הגרסה הסופית של הסרט?

"כן, צפיתי בו פעם אחת בקולנוע. אני לא עושה את זה בדרך כלל – אני לא מאזין לאלבומים ישנים שלי למשל – אבל יש לי תחושת ריחוק מול הסרט הזה, אני מרגיש שאני יכול להישען לאחור וליהנות ממנו".

נראה לך שזה סרט שיתאים לקהל הרחב?

"אני לא יודע. כלומר, האם זה יעניין מישהו שלא מכיר אותי?".

כן, לאנשים שאוהבים קולנוע, ולא בהכרח את ניק קייב.

"מישהו סיפר לי שהוא שמע שני אנשים מחוץ לאולם אומרים 'היי, זה סרט ממש טוב, אבל איפה היה ניק קייג'?".

"20,000 יום על פני האדמה" יציג בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע, חיפה, בתאריכים 9.10 ו-17.10