הזעיקו את הרשויות: חמישה סרטים על משפחות מטורללות

בחודש שעבר עלה למסכים "קפטן פנטסטיק" המספר על אב שמגדל את ששת ילדיו בלב היער, מלמד אותם ציד ופילוסופיה, וכשהם מתוודעים לראשונה לחברת בני האדם הם מגלים שלא הוכנו לכמה דברים בסיסיים; ובחמישי (1.9) עולה "משפחת פאנג" על אח ואחות שהוריהם האמנים שילבו אותם בילדותם במיצגים החתרניים שלהם, והחינוך יוצא הדופן הותיר בהם שמות. התזמון של הקרנת שני הסרטים במקביל מעלה בזיכרון סרטים נוספים על ילדים ששימשו שפני ניסיון של הוריהם. רובם מצאו את עצמם, במקרה הטוב, מככבים בסרטי אימה, ובמקרה הרע בסרטי דוקו.

[tmwdfpad]

המציצן (1960)

סרט האימה המהולל היום והמקולל בזמנו חיסל את הקריירה של מייקל פאוול, שעד אז נודע כבמאי הנערץ של סרטים יפהפיים כמו "נעליים אדומות". "המציצן" מספר על צלם ביישן הרוצח נשים באמצעות סכין הנשלפת ממצלמת ה־16 מ"מ שלו, ומנציח בפילם את האימה המצטיירת על פניהן רגע לפני מותן. לשכנתו הידידותית הוא מגלה שבילדותו אביו הפסיכולוג (המגולם על ידי במאי הסרט) השתמש בו כשפן ניסיונות במחקר שערך על תגובת מערכת העצבים לפחד. בלילות הוא היה מניח על מיטתו לטאות ודברים מבהילים אחרים ומצלם את תגובותיו כשהתעורר בבהלה ואף שם מצלמות מעקב בכל החדרים (שנים לפני עידן הווידיאו). בסוף הסרט הצלם משפד את עצמו על הסכין ומצלמתו מתעדת את מה שנועד להיות שוט הסיום של סרטו. מרטין סקורסזה אומר ש"המציצן" (יחד עם "8 1/2" של פליני) מלמד אותנו כל מה שיש לדעת על בימוי ובמאים, מה שמלמד אותנו גם כמה דברים על סקורסזה.

הביוגרפיה של בן (2003)

דן וולמן (שהחודש יוענק לו פרס אופיר על מפעל חיים) עיבד למסך את מחזה היחיד פרי עטו – קומדיה עצובה על מנהל חשבונות בודד ורדוף פחדים שנוקש על דלת דירתו לפני שהוא יוצא, שמא יחדור לפרטיותם של אנשים בחדר המדרגות. לקוחה מעודדת אותו לספר לה את סיפור חייו, ומתברר שהוא תוצאה מעוותת של השאיפות של הוריו – אנתרופולוגית ופסיכיאטר (שרון אלכסנדר). השניים קראו ביוגרפיות של אנשי רוח ידועים והסיקו שכדי לפתח אישיות של אמן דגול עליך לחוות טראומות למיניהן בילדותך. לכן הם פיתחו בשביל בנם שיטת חינוך המבוססת על סדרת טראומות נשלטות, בין השאר הם שכרו מטפלת שתאנוס אותו ודאגו שחנווני במכולת יתעלל בו. אלא שבמקום גאון הוא גדל להיות פקעת של נוירוזות. על הבמה וולמן עצמו גילם את התפקיד הראשי שעבר בסרט לגל זייד.

שן כלב (2009)

סרטו של יורגוס לנתימוס ("לובסטר"), שהיה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, בישר על ביאתו של גל חדש בקולנוע היווני. זוג הורים מגדלים את שלושת צאצאיהם בני העשרה בבית מבודד ואוסרים עליהם לצאת מהחצר המוקפת חומה עד שאחת מ"שיני הכלב" (ניב) שלהם תיפול. האב יוצא בבוקר למפעל שהוא מנהל, ומדי פעם מביא איתו את השומרת במפעל, כדי שתספק את צרכיו המיניים של בנו. בהנחיית הוריהם, הילדים מקבלים מושג מעוות של העולם – מילים לא נוחות מקבלות משמעות חדשה (האם אומרת שזומבי זה פרח צהוב), וחתולים הם מפלצות טורפות שבגללן מסוכן בחוץ. כשהבת הבכורה מתחילה לפקפק בדוגמות שהוכתבו לה, היא שוברת את שן הכלב שלה ומנסה לברוח. לנתימוס אינו מספק הסבר פסיכולוגי או אחר ליקום המוזר של סרטו.

מאורת הזאבים (2015)

"שן כלב" נראה כהמצאה סוריאליסטית שנולדה במוחו של במאי מטורלל עד שהסרט התיעודי "מאורת הזאבים" חשף מקרה ביזארי עוד יותר שהתרחש במנהטן. במשך 15 שנה היו שבעת ילדי משפחת אנגולו נעולים בדירה במנהטן, נתונים למרותו של אביהם שאסר עליהם לצאת החוצה, להגנתם. הקשר שלהם עם העולם התנהל דרך קלטות וידיאו של סרטי קולנוע, והם העבירו את זמנם בשינון ובשחזור תוצרת בית של "ספרות זולה" של טרנטינו. כשהבן הבכור העז וחמק החוצה, ראשו מוסתר בתוך מסכה גדולה שיצר מנייר, אנשים מודאגים הזעיקו את המשטרה, וכך נחשף הסיפור המטורף שתועד בסרטה של קריסטל מוזל.

נעלמת (2014)

בילדותה, הוריה הפסיכולוגים של איימי כתבו עליה סדרת ספרים מצליחה בשם "איימי המהממת", שבה תיארו אירועים שקרו לה במציאות והפכו את בתם לכוכבת תרבות. אלא שהילדה בספרים הייתה מוצלחת יותר מאיימי האמיתית, והיא סבלה מההשוואה. אין תמה שהיא גדלה להיות פסיכופתית רצחנית. איימי (רוזמונד פייק שהיתה מועמדת לאוסקר) היא גיבורת רב המכר שעובד ללהיט קולנועי בבימויו של דיוויד פינצ'ר. כשהסרט יצא ב־DVD צורף אליו ספר בסדרת "איימי המהממת" שנכתב בהשראתו.