עולמו של גארת'

הסרט "להישאר בחיים" ("Zaytoun"), הוא פרי שיתוף פעולה בין תסריטאי פלסטיני־אמריקאי, מפיק בריטי ובמאי ישראלי. מה שהיה עלול להסתכם בהתחלה של בדיחת קרש הוא דווקא סרט עדין ואופטימי על חברות בין מי שאמורים להיות האויבים הכי גדולים. "להישאר בחיים" מספר על טייס קרב ישראלי (סטיבן דורף) שנוטש את מטוסו מעל ביירות רגע לפני פרוץ מלחמת לבנון, ומיד נלכד בידי אש"ף. בין שומריו נמצא גם ילד פלסטיני בן 12 שמתאמן במחנה של אש"ף וחולם לחזור לכפר שממנו נמלט סבו בפלסטין. השניים מבצעים עסקת חליפין מוזרה – הילד ישחרר את הטייס בתנאי שזה ייקח אותו איתו לישראל. במהלך מסע בריחה הזוי ומלא הרפתקאות מתפוגגת הדמוניזציה הדמגוגית שהופעלה על כל אחד מהם ונחשפת האנושיות של שני הצדדים. אחד ממפיקי הסרט הוא גארת' אליס־אנווין (41), זוכה פרס האוסקר לשנת 2011 על "נאום המלך". בשיחת טלפון מלונדון הוא מספר על חוויית העשייה של סרט ישראלי־פלסטיני־אנגלי ועל ההזדמנות להתוודע באופן מעמיק למורכבות של המזרח התיכון.

הסרט הזה שונה מאוד מ"נאום המלך". עבדת בסביבה לא מוכרת ועם אנשים מרקע שונה מאוד משלך. איזו מין חוויה זו הייתה?

"הסרט הזה הוא עולם שונה לחלוטין מ'נאום המלך', ואפשר לומר שהתסריט פיתה אותי משום שהוא נתן לי הזדמנות להתרחק מהצל של 'נאום המלך'. באופן מפתיע בסופו של דבר יצא שהסרט עוסק בשתי דמויות גבריות שמוצאות איזושהי דרך לעבוד יחד, ובהקרנה שעשיתי בלונדון מישהו צחק ואמר לי שעשיתי עוד 'סרט בנים'. אבל אני בהחלט חושב שזה סרט שונה מאוד במבנה ובעשייה שלו. אחד הדברים שממש התענגתי עליהם בעשייה היה שזהו סרט רב־לשוני. יצא לי לעבוד בהרבה קו־פרודוקציות שבהן מביאים אנשים ממקומות שונים בעולם ויש להם שיטות עבודה שונות. אתה לומד להכיר דברים חדשים, כל אחד מגיע עם מה שיש לו, ואהבתי את השוני הזה בין האנשים, ברקע ובסגנון הקולנועי".

חוץ מההזדמנות להתרחק מ"נאום המלך", מה עוד משך אותך בתסריט?

"עבדתי ב־BBC  בישראל ב־2005 ובמהלך השהות בישראל גיליתי שזהו חלק מורכב ומעניין מאוד של העולם. מה שעוד יותר מעניין זה שעם כל המורכבות של המקום, יש בו גם הרבה שמחת חיים. כשהתסריט הגיע לידיי בפסטיבל הסרטים בדובאי ראיתי בו הזדמנות להציג התבוננות מעמיקה בקונפליקטים של האזור דרך הנרטיב של מערכת יחסים תמימה. גם ראיתי בזה אפשרות לנסות ליצור סרט שיהיה רגיש וכן, בתקווה להימנע מליבוי של אזור שהוא מאוד רגיש גם ככה".

באמת נכנסתם עמוק לתוך הפוליטיקה המסובכת של המזרח התיכון. היה חשש מהתגובות?

"שמעתי תגובות מהרבה אנשים ונפתחתי לקשת רחבה של דעות. אני חושב שעבור הציבור הציוני־ימני זה יהיה סרט קשה מכיוון שהוא נוגע בנרטיב של זכות השיבה הפלסטינית. גם עבור הצד הפרו־ערבי זה יהיה סרט קשה משום שאנחנו מייחסים שם הרבה תכונות רגישות לצבא הישראלי. נכנסתי לפרויקט הזה בעיניים פקוחות ובהבנה ברורה שהוא עלול לגרום לאיזושהי דיסהרמוניה, אבל גם ידעתי שיש הרבה יושרה בתסריט ובאנשים שעובדים עליו. המטרה המרכזית הייתה לקחת את התסריט ולעשות ממנו את הסרט הכי טוב שאנחנו כאנשי קולנוע יכולים לעשות, וזה מה שעשינו".

מתערבים שלא ימצאו פתרון לסכסוך? "להישאר בחיים"

האם הרגשת במהלך העבודה שיש הבדלים מהותיים בין תעשיית הקולנוע הישראלית לבין זו שממנה אתה מגיע?

"לא ממש. הישראלים מצוידים היטב לצורך יצירת סרטים ברמה גבוהה, וזוהי תעשייה בעלת ניסיון של שנים רבות. נהניתי מאוד לצלם בישראל, האנשים שם נפלאים והיא מלאת חיים. שמחתי על כך שהצלחנו לשלב יהודים וערבים בצוות ואני בהחלט מצפה להזדמנות הבאה לעשות שם סרט נוסף. הצוות היה מקצועי להפליא ואתרי הצילום היו משגעים. גם הגופים הממשלתיים שעבדנו איתם, כמו מוסדות החינוך או איגוד הטכנאים, כולם היו מאוד מתוחכמים. לא מצאתי שום הבדל בין ישראל לאירופה, חוץ מזה שקצת יותר חם".