עיר בלי זיכרון

"הייתי מאוהב בעיר הזאת. איזה חן! לא הכרתי את המיתולוגיה הישראלית שמסביב לירושלים. הבטתי בה כאילו הייתי ראשון מבקריה… המזמינים (ההסתדרות הציונית העולמית ומרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה – י"ש) ארגנו לי סיור. שמו אותי באוטו והראו לי את ירושלים: פה זה מעבר מנדלבאום, פה קריית יובל וכו'… לא הספיק לי מה שהראו לי. נשארתי במלון וינה והזמנתי ידיד שהכיר לי את עזקה צבי (מסאית ומבקרת ספרות – י"ש). עזקה גילתה לי את כל הכוכים הקטנים של העיר הזאת. היא באמת הביאה אותי לכל המקומות בצורה הנכונה".

כך סיפר דוד פרלוב למשה נתן ב־1968, בראיון ארוך שהתפרסם בגיליון מיוחד של כתב העת "קשת" שהוקדש לקולנוע (על הכריכה התנוססה תמונה מתוך "הגלולה", סרטו העלילתי היחיד של פרלוב). פרלוב המשיך ותיאר את תולדות סרטו התיעודי הקצר "בירושלים" משנת 1963, שהנציח בסדרה של התרשמויות את העיר החצויה בין שלטון ירדני לישראלי, והציע אלטרנטיבה פיוטית לנרטיב הציוני הרשמי. 25 שנה מאוחר יותר הוא סיפר בראיון לאורי קליין שרצה לעשות אנטיתזה לא רק לקולנוע הישראלי של התקופה, אלא גם למנטליות שאסרה על הביטלס להופיע בישראל. בזמנו הסרט, שזכה במדליית ארד בפסטיבל ונציה 1963, עורר סערה מקומית, בעיקר משום שפרלוב צילם קבצנים כאיור לדבריה של המשוררת זלדה שהמשיח עשוי לבוא מבין קבצני ירושלים. משרד החוץ והסוכנות היהודית התכחשו לקיומם של קבצנים בעיר הקודש שהיא גם בירת המדינה הסוציאליסטית, ודרשו שהם יקוצצו מהסרט. בסופו של דבר היה זה ראש הממשלה לוי אשכול שפסק ש"בירושלים" ראוי להקרנה כמו שהוא.

לרגל 50 שנה לסרט שפתח את הדלת לקולנוע ישראלי אישי, רנן שור, מנהל בית ספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, שב ושינס את אנרגיות היוזמה והשיווק הבלתי נדלות שלו ופנה לתלמידים ולבוגרים – בהם דוד אופק, מורן איפרגן ונדב לפיד – והזמין אצלם סרטים קצרים בהשראת פרלוב. תשעת הסרטים הנבחרים נאצרו יחד עם "בירושלים" לאנתולוגיה שאורכה כשעה וחצי. הקרנת הבכורה של "עקבות בירושלים" תתקיים ב־12 בדצמבר ב־50 מרכזי קולנוע בעולם, בהם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מוזיאוני הקולנוע במינכן ובשנחאי וגם מוזיאון ישראל בירושלים. מיותר לציין שמדובר באירוע הגדול ביותר שנערך אי פעם לקולנוע ישראלי תיעודי. יומיים לפני כן ייערך במוזיאון ישראל הכנס השנתי של בית הספר שיוקדש הפעם לסרט, ובין הדוברים יהיו שניים מיוצריו – הצלם ההוליוודי אדם גרינברג (שזה היה סרטו הראשון) ופרופ' יעקב מלכין שכתב עם פרלוב את דברי הקריינות ואף הקריא אותם (בטרם החל פרלוב ללוות את סרטיו בקולו שלו). אי אז כשלמדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, פרלוב ומלכין היו בין מוריי. הנה, אמרתי את זה.

מתוך "בירושלים" של דוד פרלוב

יעל פרלוב, בתו של דוד ועורכת סרטים במקצועה (את המלאכה למדה כשהשתתפה בעריכת "יומן" המונומנטלי של אביה), הוזמנה על ידי שור לשמש כחונכת עריכה של הסרטים. מאז שהלך לעולמו לפני עשר שנים, היא עוסקת בשימור ובקידום יצירתו של אביה ברחבי העולם. היא שחזרה את סרטיו, הקימה את קרן פרלוב לתמיכה בסרטים תיעודיים ופתחה אתר אינטרנט המוקדש ליצירתו. "כשצפיתי בסרטים חיפשתי משהו שיהדהד לאבא שלי", היא מספרת. "זה בסבטקסט. בטון, בנימה. ממדים פואטיים. לפעמים רק בצורה אסוציאטיבית. סוג של התבוננות. רנן חשש מהתגובה שלי לסרט 'השליח' של בועז פרנקל ויאיר אגמון, שמתאר את ירושלים מנקודת מבטו של שליח על טוסטוס. זה לא הכיוון של אבי, אבל אהבתי את האנרגיה ואת החופש. זה דור של מהיר ועצבני. רק עודדתי אותם להוריד את הקליפיות ואת הדחקות".

איך נולד הפרויקט הזה?

"לפני כשנה וחצי פגשתי את רנן שור והזכרתי לו ש'בירושלים' עומד לחגוג 50. סיפרתי לו גם על רבעון 'קשת' מ־1968. לאחותי מירה היה בבית עותק מפורר, וכל פעם שמישהו רצה לשאול אותו היא ביקשה שיצלם ויחזיר מיד. היא נורא פחדה עליו. היה לרנן ברק בעיניים ואז לא שמעתי ממנו יותר עד שהגיעו הסרטים". שור הרים את הכפפה וכך נולדו שני פרויקטים: "עקבות בירושלים" והוצאה מחודשת של אותו גיליון זכור לטוב, ובעקבותיו הבטחה להוצאה של עוד גיליונות קולנוע בעתיד.

היית ילדה כשאביך צילם את "בירושלים". מה הוא סיפר לך עליו?

"הוא היה אז בקושי חמש שנים בארץ והגיע לירושלים מקיבוץ ברור חיל. הוא אמר: 'פתאום ראיתי ילדים שלא הולכים בשיירה מהרפת לחדר אוכל. סתם ילדים הולכים ברחוב'. מכאן באה הסצנה של הילדים שפונים למצלמה וצועקים 'צלם אותי'. אבל בעיקר שמעתי על הייסורים שבעשיית הסרט. הוא סיפר לי הרבה איך רצו לחתוך את הקבצנים. הוא לא היה ממורמר ולא מתוסכל, אבל דיבר באירוניה על כמה היה קשה לעשות את הסרטים. הוא לא נתן לעצמו להיות דמות טרגית, ואולי בגלל זה כל כך חשוב לי שיאהבו אותו היום. חצי שנה אחרי מותו שחזרתי את 'בירושלים'. גייסתי כסף, הוצאתי את הנגטיבים מארכיון הסרטים בירושלים ונסעתי עם ראובן הקר לשחזר אותה במעבדה בווינה".

למה רק אחרי מותו?

"הוא לא היה חושב על זה בכלל. הוא רצה לדעת שהנגטיבים נשמרים בארכיון אצל ליאה ון ליר, אבל לא רצה לחזור ולהתעסק ביצירות קודמות שלו. הוא היה מקרין אותן בבית לחברים, אבל לא עניינו אותו פסטיבלים. אחרי שנפטר ב־2003 הבנתי שלא מכירים אותו בכלל, אז החלטתי לשחזר את הסרטים ולהביא אותם לקהל הרחב. הייתי בכזאת פוסט טראומה שלא נותר לי אלא לעבוד בשבילו. זה התחיל עם מרכז פומפידו. אריאל שווייצר קישר אותי לאוצר של תוכניות הקולנוע בפומפידו, נפגשנו והיה קליק. הם הקרינו את 'יומן' ובעקבות זה פנו אליי מכל העולם. אחרי כך הוצאנו את ה־DVD של 'יומן' והוא נמכר היטב בעולם. הפרויקט הבא יהיה שחזור 'הגלולה' וגם סרט שעשה על בן גוריון. ובקרוב תהיה גם תערוכת ציורים שלו בעין חרוד".

ועל מה את עובדת עכשיו כעורכת?

"אני עורכת סרט עליו, על אבא שלי. ראובן הקר התחיל ואחרי התאונה שעבר, רות ולק נכנסה להמשיך אותו. היא נסעה לברזיל וגילתה דברים שלא ידעתי על אימא של אבי ועל הפעילות הפוליטית שלו; והיא גם בוחנת את המעבר האגרסיבי מציור לקולנוע. אני מאמינה שנשלים את העבודה על הסרט בתוך חצי שנה".

עקבות בירושלים, סינמטק תל אביב, חמישי 21:00