קאובוי של פרידות: לטרנטינו נותרו שני סרטים לפני שהוא פורש. ריאיון

אמרתם קוונטין טרנטינו, אמרתם עכבר סינמטקים, תולעת סרטים וגם דברן בלתי נלאה. במלון מפואר בבברלי הילס הקשבנו לבמאי בן ה־52 שסיפר בקצב מסחרר על סרטו האחרון, "שמונת השנואים" – מערבון שעלילתו מתרחשת בוויומינג אחרי מלחמת האזרחים. בתחילת הסרט מרחשת סופת שלגים, וקבוצה אקראית של אנשים (בגילום שחקנים כגון קורט ראסל, סמואל ל' ג'קסון, ג'ניפר ג'ייסון לי וטים רות') נאלצת להתקבץ תחת קורת גג אחת. הם מדברים על פוליטיקה, הם מציתים זה בזה דעות קדומות גזעניות, והיות שכל זה קורה בסרט של טרנטינו זה נגמר בהרבה דם מלאכותי. כשטיוטת התסריט דלפה לרשת בתחילת 2014 איים טרנטינו להפסיק את בימוי הסרט, אך כמה חודשים אחר כך התרצה ואף הנחה קריאה של התסריט מול קהל בלוס אנג'לס.

הסרט, שמתאר באופן מורכב את נושא הגזע באמריקה, מגיע אל המסך הגדול בתקופה שבה הנושא בוער מתמיד ומככב בכותרות. "שמונת השנואים" מעודן יחסית לסרט של טרנטינו, וכן מהורהר ובוגר (אף שהצופים בכל זאת זוכים לראות תקריב של ראש אדם מתפוצץ). זהו אפוס שנמשך יותר משלוש שעות וצולם על סרט 70 מ"מ – יצירה קולנועית של ממש, כמו פעם, שעשויה ברמה הגבוהה ביותר. טרנטינו, מוכר בספריית וידיאו שהפך לבמאי ומאז יוצר סרטים מעולים זה כבר שני עשורים, נדר שיחדל מבימוי אחרי עשרה סרטים. "שמונת השנואים", באופן מקרי, הוא סרטו השמיני. השאלה הגדולה היא למה אדם שכל כך אוהב קולנוע ירצה להפסיק? יש לו הרבה מה להגיד על זה.

העלילה של "שמונת השנואים" מתרחשת מיד לאחר מלחמת האזרחים, אבל הנושא שלה לגמרי אקטואלי: הפער הגזעי באמריקה. האם אתה מופתע מהרלוונטיות של הסרט?

"אם תדבר עם מישהו משכונה שחורה באמריקה, הוא יגלה לך שהדיון הזה רלוונטי כבר 20 שנה, אבל ההתייחסות לנושא בערוצי התקשורת המרכזיים קרתה בזמן צילומי הסרט. הדבר הטוב היחיד שיצא מדליפת הטיוטה הראשונה של 'שמונת השנואים' לאינטרנט, שהסבה לי מצוקה רבה, הוא שיש תיעוד לכך שכתבתי את התסריט הרבה לפני שקרו האירועים האחרונים שהגיעו לחדשות".

האם זהו סרטך הפוליטי ביותר?

"כן, אבל כשהתחלתי לכתוב אותו לא ידעתי את זה. אפילו כשסיימתי את התסריט לא ידעתי זאת, עד שהחברה התחילה להגיב לכך. התייחסתי כבר לגזע, במונחים של שחור ולבן, ברבים מסרטיי, בעצם בכל סרטיי במידה זו או אחרת. התמודדות עם הנושא הזה – שחורים ולבנים באמריקה – יכולה לתרום לז'אנר המערבונים, אך עד עכשיו זה לא נעשה על ידי אף אחד אחר, לפחות לא באופן משמעותי".

למה רצית לביים עוד מערבון, אחרי "ג'אנגו ללא מעצורים"?

"לימדתי את עצמי איך לצלם סרט של מרדף מכוניות, ומאז לא ביימתי עוד סרט כזה. במקרה של 'ג'אנגו ללא מעצורים' לימדתי את עצמי איך לביים מערבון ולהתמודד עם כל הסוסים והרוכבים ואחר כך הבנתי, להפתעתי הרבה, שעוד לא סיימתי עם הז'אנר".

מה החזיר אותך לזה?

"ז'אנר המערבונים התמודד תמיד, בצורה די מדויקת, עם העשורים שבהם בוימו הסרטים. וייטנאם ופרשת ווטרגייט השפיעו על כל המערבונים שיצאו בסוף שנות ה־60 ובתחילת שנות ה־70, שהיו סרטים ציניים לגמרי. כשאתה מביים מערבון, אתה לא יכול שלא להתייחס לרוח הזמן באמריקה. עשר או 20 שנה מעכשיו – אני מקווה שתוכל לצפות ב'שמונת השנואים' ולקבל תמונה טובה של מה שהעסיק את אמריקה כיום".

האם אתה עדיין מתכנן לביים עשרה סרטים ולפרוש? זהו סרטך השמיני.

"זה עדיין התכנון. מה שלא יהיה, בדרך כלל דרושות לי שלוש שנים בערך כדי לביים סרט, אז מדובר בכמעט עשור מעכשיו. מה עם טלוויזיה? זה נחשב? יכול להיות שאעשה משהו בטלוויזיה בין לבין, וזה לא חלק מהעשרה".

קורט ראסל ב"שמונת השנואים"

למה לעצור שם בעצם?

"אני לא רוצה להיות האיש שעושה את זה לנצח. צריך להיות לזה סוף, ואני צריך לקחת אחריות על כך. הרעיון הזה התגבש אצלי לאחרונה עוד יותר. אני חושב שהרבה במאים, אם לא כולם, חושבים שיש להם יותר זמן ממה שיש להם באמת. וכשאני אומר זמן, אני מתכוון גם לתוחלת החיים וגם לשינויים הכלכליים בתעשייה. אתה אף פעם לא יודע מה יקרה. אני חושב שכל במאי מסתובב עם המחשבה שיש לו עוד שישה סרטים לביים, גם כשנותר לו בעצם רק עוד אחד".

האם זה מקשה על בחירת הפרויקט הבא שלך? אתה הופך בררן יותר לקראת הסוף?

"מובן שזה מחדד את הסיבות לבימוי סרט. זה כבר לא לביים סרט כדי לשלם מזונות, או כי 'בלה בלה בלה' רוצה לעבוד איתך".

"שמונת השנואים" דומה יותר להצגת תיאטרון מאשר לסרט אקשן.

"אחד הדברים שלמדתי כשביימתי את הסרט היה להפוך את האלימות לטון שעובר בסיפור כולו, שתלוי מעל ראשי הדמויות, כמו חרב דמוקלס הפרטית שלהם. אתה לא יודע מתי האלימות תתפרץ, אבל אתה יודע שזה יקרה, ואתה פשוט מחכה לזה. הטריק היה לדעת איך למשוך את זה לאורך הסרט כולו. אם הסרט עובד, הוא אמור להיות מלא מתח. יש בו פרק ארוך מאוד של בנייה, שבו אני מניח את כל כלי השחמט במקומם. אני משחק בדמויות וצריך להניח את כולם במקום הנכון לפני שאני מתחיל להרוג אותם, ואני מבקש מכם להתאזר בסבלנות".

האם יש סוג סרט שבוער לך לביים?

"כבר אין ז'אנר שיש לי את אותה התשוקה הבוערת לביים בו, כמו סרט על מלחמת העולם השנייה או סרט של אמנויות לחימה. אני חושב שהז'אנר היחיד שנותר הוא סרט גנגסטרים כמו בשנות ה־30, בסגנון ג'ון דילינג'ר. מעניין אותי לעשות משהו עכשווי, שבו יש דמות שיכולה להיכנס למכונית ולהדליק את הרדיו, כדי שיהיה לי מונטאז' יפה של נהיגה. ואם היה לי כל הזמן שבעולם, הייתי מאוד רוצה לביים סרט אימה ממש ממש מפחיד, כמו 'מגרש השדים' ('The Exorcist', סרט אימה של וויליאם פרידקין משנת 1973). אבל כדי לביים סרט כזה אני צריך להרפות מההומור שלי ולהשאיר אותו במושב האחורי, וכך לתת לסרט טון של אימה מההתחלה עד הסוף. אני לא בטוח שזה יהיה שימוש נכון בכישרון או בזמן שלי".

יש מצב. האם קוונטין טרנטינו מסוגל להיות לא מצחיק ברמה כלשהי?

"אפשר לומר ש'שמונת השנואים' הוא הכי קרוב שהגעתי לסרט אימה. הסרט שהשפיע ביותר על הסרט הזה – יותר מכל מערבון – הוא 'הדָבָר' ('The Thing') של ג'ון קרפנטר. ההשפעה נמשכת הרבה מעבר לכך שעבדתי עם אותו המלחין, אניו מוריקונה, ועם אותו הכוכב, קורט ראסל. 'הדבר' השפיע מאוד גם על 'כלבי האשמורת' כמובן, ובאיזשהו אופן 'שמונת השנואים' מושפע גם מ'כלבי האשמורת'".

אז אפשר לומר שזו סגירת מעגל?

"אפשר לומר שהמעגל הגדול מתחיל להיסגר, ושחבל הטבור נמצא שם ומחבר בין סרטי השמיני לסרטי הראשון".