קולנוע צפון: הסרטים המומלצים בפסטיבל חיפה לקולנוע

לוויתן

סרטו הרביעי והטוב ביותר של אנדרה זבייגינצב ("השיבה") זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן, והוא מרתק בכל 140 דקותיו. כשראש העיירה מנסה לפנות את קוליה ומשפחתו מאדמת אבותיו, הוא מזעיק את ידידו עורך הדין ממוסקבה. מאבקם בממסד הביורוקרטי והמושחת של רוסיה מסבך אותם במעין גרסה מודרנית של סיפור איוב. קוליה האובססיבי אינו גיבור שקל לחבב, והדרמה הולכת ומסתרגת, וצוברת רבדים של מותחן, של קומדיה שחורה ושל טרגדיה. התסריט המצוין מציע מגוון תפקידים מעולים לשחקנים המשובחים, והצילום המרהיב מעניק לנופים ממד של סימבוליקה תנ"כית. נציג רוסיה לאוסקר, נרכש להפצה מסחרית בארץ.

[tmwdfpad]

20,000 יום על פני האדמה

לא חייבים להיות מעריצים שרופים של ניק קייב כדי להיסחף במסה הקולנועית הפיקחית ומאירת העינים שלו ועליו, שאינה דומה לרוב הסרטים התיעודיים על מוזיקאי רוק שראיתם. קייב כתב את התסריט עם הבמאים אייאן פורסיית' וג'יין פולארד, והוא משתף אותנו (ואת הפסיכולוג שלו, לכאורה) במחשבותיו המקוריות על כתיבת שירים, סמים, ילדותו, נישואיו, פחדיו, אמונותיו ("אני יכול לשלוט במזג האוויר באמצעות מצבי הרוח שלי, אני רק לא יכול לשלוט במצבי הרוח שלי"). הטרמפיסטים ריי ווינסטון וקיילי מינוג מוסיפים לכיף. ויש גם מוזיקה.

עיוורת

סרטו הראשון של אסקיל ווגט (שותף לכתיבת התסריט "אוסלו, 31 באוגוסט" הנפלא) תורם למוניטין ההולך וגדל של הקולנוע הנורבגי. אישה שהתעוורה לאחרונה מסתגרת בדירתה ומדמיינת מה קורה סביבה ומה עושה בעלה מחוץ לבית (ובתוכו – היא חושבת שהוא אורב לה וצופה עליה). תפיסת המציאות המעורערת שלה מיתרגמת למרחבים קולנועיים נזילים ופחדיה מושלכים על הדמויות שהיא טווה בסיפור שהיא כותבת. התוצאה היא סרט נבון, שנון, משועשע ומפתה, שמושך אותנו בשפה קולנועית עשירה לתוך עולמה החושי והחושני של הגיבורה.

השבט

סרטי פסטיבלים הם לעתים קרובות שתקניים, אבל לסרטו הראשון של מירוסלב סלאבושפיטסקי האוקראיני יש סיבה מיוחדת להיות כזה. "השבט" עוקב אחר נער שמגיע לפנימייה של חירשים, ומתחבר עם קבוצת תלמידים אלימים, שעם אחד המורים, עוסקים בפשע ובזנות. אין בסרט אף מילה מדוברת, וגם לא מוזיקה, רק רעשים עמומים – צעדים בשלג, כוס על השולחן. הדיאלוגים בשפת הסימנים אינם מתורגמים, ואנחנו מביטים כמהופנטים על עולם זר ומוזר, מרותקים לסיפור הנורא שנפרש באמצעות שוטים ארוכים ומרוחקים, ומוביל לסיום מצמרר, על אחת כמה וכמה בהיותו דומם.

האל הלבן

אחרי הסצנה המסתורית והמפעימה שלפני הכותרות (הדים של "ואלס עם באשיר") זה ממשיך כמו גרסה אכזרית של סרט דיסני על ילדה שמנגנת בחצוצרה, ועל כלבה האהוב, שמאבדים זה את זה (בשל חוק הונגרי גזעני שמטיל מס כבד על כלבים מעורבים). ואז זה הופך לאלגוריה אפוקליפטית מסעירה על מרד הכלבים הזנוחים. קורנל מונדרוצ'ו ("דלתא") יצר תרכובת קולנועית ייחודית ועתירת עוצמה הנעזרת בפסקול משובח (שהוא גם גורם בסיפור) והבימוי של המוני הכלבים מעולה. המשל החברתי מעוגן בסיפור מרגש מאוד, ששיאו בסצנה עוצרת נשימה בעלת גוונים אלוהיים.

אי התירס

הזוכה הגדול בפסטיבל קרלובי וארי מתחיל כמו סרט פסטיבלים טיפוסי (שנדמה דל תקציב): איכר זקן בונה בקתה על אי קטן בלב הנהר, קרש אחר קרש. אחר כך מגיעה נכדתו (שמשחקה המוגבל צורם) והם זורעים תירס בדממה. סירות ובהן חיילים מצבאות שונים (הנהר הוא הגבול בין גיאורגיה לאבחזיה) מסמנות שיש כאן אלגוריה פוליטית. כשבאי צץ חייל פצוע והנכדה לובשת שמלה אדומה, נוספות לסרט רמיזות מיניות קלישאתיות. אבל אז הטבע נכנס לפעולה וחצי השעה האחרונה מהממת לגמרי, ומצדיקה את הכתרים שנקשרו לסרט.

אידה

כמו מריה ב"צלילי המוזיקה", הנזירה המתלמדת אנה נשלחת לעולם החיצון לבקר את קרובתה היחידה, שעל קיומה לא ידעה כלל. דודתה, משפטנית נוקשה, מגלה לה שהוריה היהודים נרצחו בשואה, ויחדיו הן יוצאות לחפש את קבריהם בפולין הקומוניסטית של שנות ה־60. סרטו העדין של פאבל פאבליקובסקי ("אהבה של קיץ") מצולם בשחור לבן נזירי ויפהפה, בפריים כמעט ריבועי (כמו בקולנוע של פעם), ובסדרה של קומפוזיציות סמליות שממקמות את הגיבורה בתחתית הפריים ומותירות מרחב גדול מעל ראשה. החזות הייחודית מעניקה לסיפור הגילוי העצמי הזה עוצמה פיוטית יוצאת דופן.