עודד לאופולד: "לדעתי העולם צריך להיות מנוהל על ידי נשים"

עודד לאופולד הוא בן אדם רציני. הוא בוחן את התפקידים שהוא בוחר (גם) לפי הפוליטיקה, ובפעם האחרונה שהוא הרעים בקול הבאס שלו על תלמידים שהפריעו לו באמצע הצגה, זה הגיע עד שר החינוך

עודד לאופולד (צילום: יולי גורודינסקי)
עודד לאופולד (צילום: יולי גורודינסקי)
9 בפברואר 2017

עודד לאופולד מגלם ב"נדיה – שם זמני" את בעלה הישראלי של הגיבורה החצויה, שמתקשה להתמודד עם הגילוי לגבי זהותה הערבית הסמויה. מבט זריז על הרפרטואר שלו כשחקן מגלה שהוא מרבה להופיע במדים, כמו בהצגות "גטו" ו"סיפור הפרברים" (הוא זה שלא שר) ובסרט "אבוללה", ובתפקידי משנה כגבר שלצד האישה בסרטים על נשים, בהם "חתונה מנייר" ו"לעבור את הקיר", שעושים שימוש אפקטיבי בנוכחותו המאוד גברית ובקולו העמוק.

ב"לעבור את הקיר" כחצי מזמן המסך שלו הוא נוכח רק בקולו, כשהוא מתקשר לגיבורה להגיד שהיא לא יוצאת לו מהראש, ולרגע נדמה לנו שבעל קול הבס הזה הוא שנועד להיות הגבר של חייה. מבחינתו זה סבבה. "לדעתי העולם צריך להיות מנוהל על ידי נשים", הוא אומר, "אבל עכשיו סיימתי את צילומי '15 שנה' של יובל הדדי, ששם אני לא הגבר שלצד אישה אלא אני בתפקיד הראשי ויש גברים לצדי. זה סרט על גבר שנמצא בזוגיות עם גבר ומתקשה להתמודד עם משבר גיל ה־40".

התפקיד ב"נדיה" עניין אותו כי "מה שמדהים בסרט זה שהטרגדיה היא לא הבחירות של האנשים, אלא החברה שכולאת אותם בתוך הגדרות זהותיות שאין להם דרך החוצה מהן. רק בצפייה האחרונה הבנתי למה זה כל כך אבסורדי. כשהקמנו מדינה אנחנו היינו אלה שדרשנו מהעולם 'לפני שאתם רואים דת, לאום, גזע, מין, נטייה מינית וצבע, תראו קודם כל בני אדם'. נשמע לי הזוי שהיום אנחנו אלה שמזהירים את העולם מהמוסלמים באשר הם".

"נשמע לי הזוי שהיום אנחנו אלה שמזהירים את העולם מהמוסלמים" (צילום: יולי גורודינסקי)
"נשמע לי הזוי שהיום אנחנו אלה שמזהירים את העולם מהמוסלמים" (צילום: יולי גורודינסקי)

איך אתה חש כשאתה רואה עצמך על המסך?

"לפני שנים היה לי קצת קשה, אבל היום אני יכול. אני כמובן ביקורתי כלפי עצמי, אבל בסך הכל אני מביט אם הסרט עובד לי. לגבי 'נדיה' היו לי ציפיות יותר הוליוודיות. יש פה סיפור מתח חזק וחשבתי שהוא יהיה יותר בחזית. מצפייה לצפייה אני יותר מבין את כוונת המשורר".

אתה מופיע בכמה הצגות במקביל. אתה מגיע לתיאטרון על האופנוע?

"אני רוכב על אופנוע לכל מקום – לבאר שבע, לקריית שמונה, לעין גדי. אם אני נכנס עוד פעם להסעה של התיאטרון אני מתפטר".

ואין תאונות?

"ודאי שיש. בדיוק עכשיו מחלים מתאונת אופנוע. סדקתי עצמות ברגל".

גם לאריאל אתה מגיע באופנוע?

"התיאטרון לרוב מתחשב במי שלא רוצה להופיע בשטחים, אבל אין לי בעיה עקרונית עם אריאל או מעלה אדומים. אנחנו עושים טעות כשאנחנו שמים במקשה אחרת את אריאל ויצהר – בשביל עצמנו אנחנו צריכים לדאוג להפריד בין מאחז לא חוקי על גבעה לבין עיר לגיטימית".

ב־2012 הגעת לכותרות כשנזפת בתלמידים שהפריעו במהלך ההצגה "גטו", מקרה שעורר את שר החינוך גדעון סער להכריז על חקירת האירוע.

"הופתעתי מהמהומה התקשורתית שפרצה שבוע אחרי. זה היה רגע פרטי ביני לבין הקהל הספציפי, וזה כרגיל נלקח לכיוון הלא נכון. הביקורת שלי הייתה עלינו ולא על הנוער, שחי בעולם שאנחנו יוצרים ומשקף מה שהוא רואה בבית ובחדשות. יש תחושה שמחפשים אשמים ולא אחריות. מצאו את התלמידים אשמים ובזה נגמר הסיפור. לפני כמה ימים שני נערים בני 14 אמרו לי 'אנחנו דור של סטלנים'. עניתי 'לא, אני הדור של הסטלנים'. אמרו 'אתה חיית בעולם שבו השלום עוד מעט קורה, ואנחנו נולדים לעולם שבו עוד רגע מתרחשת קטסטרופה'. ההבחנה הזאת טלטלה אותי. אנחנו קיבלנו עולם טוב יותר והפכנו אותו לרע יותר. הם כבר לא יוכלו להשפיע".

ולא שלא ניסית. במהלך מחאת האוהלים ב־2011 הצטרפת לאחותך אורלי, מאנשי הגרעין שהקים את מאהל נורדאו, וגרת באוהל.

"הייתה אז תחושה טובה. בדיעבד זה מטריד שמיליון אנשים יצאו לרחובות ושום דבר לא קרה. אני זוכר מילדותי מקרים שאנשי ציבור התאבדו על דברים פחותים ממה שיוצא היום לגבי התקשורת. משהו בגבולות האתיקה והמוסר התרחב".