ריאליטי: מציאות מדומה

"תוכניות ריאליטי", כמו שכולנו יודעים, הן עיוות ציני של המושגים "אמת" (real) ו"מציאות" (reality), שאותם הן משווקות באריזה מלאכותית. השימוש במונח "ריאליטי" דווקא בסרט איטלקי נושא רובד אירוני נוסף, מפני שמשם יצאה בשורת הקולנוע הריאליסטי שזכתה לכינוי "הניאוריאליזם האיטלקי" ושינתה את פני הקולנוע העולמי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. באותה איטליה צמחה בשנות ה־80, בניצוחו של איל התקשורת סילביו ברלוסקוני, טלוויזיה מטמטמת ומטומטמת עד אימה, שכולה הערצה ריקה לסלבריטיז (התופעה תוארה באופן סנסציוני בסרט התיעודי המפחיד "וידאוקרטיה" שהוקרן בדוקאביב 2010).

מתאו גרונה, שסרטו המהולל "גומורה" (על הפועלים השחורים של ארגון הפשע קמורה) היה נצר מובהק של מסורת הניאוריאליזם, מודע לאירוניה הזאת ומשתעשע איתה. "ריאליטי", שהוא הרבה יותר קומי ונגיש (ומלווה במוזיקה ערבה לאוזן) מסרטו הקודם, מספר על מוכר דגים מנפולי שבהשראת מפגש קצר עם בוגר "האח הגדול" ("Grande Fratello" באיטלקית) שחולב את פרסומו עד הטיפה האחרונה, ובעידוד משפחתו האוהבת ניגש לאודישן שנערך במרכז קניות מקומי.

לוצ'יאנו עובר בהצלחה את השלב הראשון, והתהילה שנדמית בהישג יד מסמאת את עיניו. הוא חושד שכל עובר ושב הוא מרגל של התוכנית שנשלח לבחון אותו בסביבתו הטבעית, ומתנהג בהתאם. ידידו מיקלה אומר לו שגם אלוהים צופה בנו ובוחן את התנהגותנו, אבל ההשגחה האלוהית היא רעיון מופשט ואילו ההבטחה של "האח הגדול" נדמית מוחשית, והיא גורמת ללוצ'יאנו לחלק את רכושו לאביונים כדי לזכות בחסדם של המפיקים. כך הסרט נע בין דימוי בנוסח הניאוריאליסטי של חיי היום יום של בני מעמד הפועלים, לבין העיוות של תפיסת המציאות שנוצר במוחו של לוצ'יאנו. בהתחלה זה מצחיק, אבל אובססיה מטבעה הופכת למסוכנת.

כמו ויטוריו דה סיקה, שליהק פועל מפעל לתפקיד הגיבור המובטל של "גונבי האופניים" (1948), מתוך תפיסה שהאותנטיות שהוא יביא בעצם נוכחותו תהיה עזה יותר מכל הופעה של שחקן מיומן, גם גרונה ליהק לתפקיד לוצ'יאנו בחור נפוליטני שזו בכורתו הקולנועית. ההימור השתלם, והופעתו הכובשת של אניילו ארנה בתפקיד לוצ'יאנו פעור העיניים מרימה את הסרט (הארוך מדי) גם ברגעים שהוא מתעייף. אבל הפעם הסיפור שמאחורי הסיפור מורכב עוד יותר. מתברר שארנה היה מתנקש בשירות הקמורה, והוא מרצה מאסר עולם באשמת שלוש רציחות. ארנה, הכלוא מאז 1991, נדבק בחיידק המשחק בעת שהשתתף בהצגה שהועלתה על ידי האסירים, וכך התגלה על ידי גרונה שרצה ללהק אותו ל"גומורה" (2008). בזמנו סירבו הרשויות להעניק לו אישור להשתתף בסרט שהיה קרוב מדי לחייו, אבל גרונה שב וביקש ללהק אותו ל"ריאליטי", והפעם הרשויות התרצו.

כאמור, אחרי שלוצ'יאנו צולח את האודישן הראשון, הוא מוזמן לשלב השני שנערך באולפני צ'ינצ'יטה שברומא. האולפן המיתולוגי שכונה "הוליווד על הטיבר" היה בשנות ה־60 ובשנות ה־70 ביתו השני של המאסטר הגדול פדריקו פליני, שאף הקדיש לו את סרטו הנוסטלגי "אינטרוויסטה". בכניסה לאולם ההקרנה שנקרא על שמו של פליני עומד פסל הראש הפגני שמגיח מהמים בסוף סרטו "קזנובה". כשלוצ'יאנו מגיע לצ'ינצ'יטה, הפסל הזה נראה ברקע התמונה שבחזיתה מתפתל תור ארוך של אנשים שבאו להיבחן ל"האח הגדול", התוכנית שמאכלסת את אולפן מספר 5 שבו צילם פליני את רוב סרטיו. הניגוד התרבותי החד בין חזית התמונה לעומקה הוא אחד הרגעים המהדהדים בסרט.

אבל לוצ'יאנו אינו מכיר את פליני, ויש להניח שגם לא את "המופע של טרומן". "ריאליטי" הוא מעין נגטיב לסרטו של פיטר וויר מ־1998, שחזה את הטוטאליטריות של תוכניות הריאליטי. בעוד טרומן הנאיבי חי בתוך אולפן לעיניהם של צופים ואינו יודע זאת, לוצ'יאנו, הנאיבי לא פחות, מתגורר בכיכר עתיקה בנפולי ומאמין שכולם בוחנים אותו. כלומר, הוא חי את חייו כאילו היו תוכנית ריאליטי, וזה הטוויסט המרכזי של הסרט השנון והמהנה הזה.