שונים במחלוקת: ראיון אבתיסאם מראענה־מנוחין, יוצרת "תרשום, אני ערבי"

בסרטה התיעודי האחרון "תרשום, אני ערבי", מתחקה אבתיסאם מראענה־מנוחין אחר דמותו הסוערת של מחמוד דרוויש, המשורר הפלסטיני המהפכן והשרמנטי ששאף לדו קיום ובסוף הסתכסך עם הישראלים, עם אהובותיו היהודיות ועם עצמו. כמוהו, גם היא חיה עם אהוב יהודי, חותרת תחת כל קונבנציה ונתקפת ייאוש מהמקום הזה

אבתיסאם מראענה־מנוחין. צילום: איליה מלניקוב
אבתיסאם מראענה־מנוחין. צילום: איליה מלניקוב
26 ביוני 2014

תמר בן עמי, אהובתו היהודייה של המשורר הפלסטיני הלאומי מחמוד דרוויש, ראיינה הקולנוענית אִבתיסאם מראענה־מנוחין בברלין, לשם נמלטה, אפשר לשער, מכל הישראליות הזו. גם את המורה של דרוויש, שושנה לפידות, שלימדה אותו קצת ציונות והרבה ביאליק, היא ראיינה בבירה הגרמנית. שתי נשים חזקות, בעלות אידיאולוגיה, לא כאלו שהולכות בתלם אבל במידה מסוימת בוודאי ציוניות, שברחו מהארץ אל העיר המושמצת כמו אחרונות ההיפסטרים.

את דרוויש זוכרים היום בישראל בעיקר בגלל הדרישה שלו מהיהודים בשיר שפרסם אחרי האינתיפאדה ב־1987, שיסתלקו מפה, מאדמתו ("הפוסח על המילים"). אבל מראענה־מנוחין לא נזכרת בכך בעליזות, כאילו איחוליו סוף סוף מתגשמים. להפך. זה מבהיל אותה. "בן הזוג שלי יהודי, ולא הייתי רוצה לגור במקום שאין בו יהודים. מותר לכם להיות חארות, אבל אני לא מעוניינת לחיות ללא המרקם האנושי שגדלתי עליו.

שושנה עזבה לברלין בשנות ה־60, ומצאה בה את הבית שלה. יש משהו מפחיד בזקנה של יהודייה כמוה, להזדקן בעיר זרה, ועוד ברלין, והרי גם תמר בן עמי מזדקנת שם. איך בוחנים את החברה? אם הזקנים מזדקנים בכבוד. ושם זה קורה, וכולנו רוצים לחיות במקום שבו נוכל להזדקן בכבוד. וזה הפחיד אותי. לראות זקנה שמכבדים אותה. פה אין את זה. ויש נהירה גדולה של יהודים לשם".

את השתיים היא ראיינה לצורך הסרט "תרשום, אני ערבי", שמטפל בשתי מערכות יחסים רומנטיות של דרוויש והופך אותן לפרשנות של המקום שלו מול החברה הישראלית ושל מעמדו כסמל בחברה הערבית. הסרט שודר לאחרונה ב־yes דוקו, אחרי שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל דוקאביב, ויוקרן במהלך יולי בסינמטק. דרוויש, שמראענה־מנוחין מעידה על עצמה שהיא שמחה שלא הייתה בגילו כי "הייתי נעשית אחת מאלו ששרפו את עצמן בשבילו, מהנשים שמתאבדות עבורו", מוצג בסרט באופן שרבים יעידו שתואם למציאות, אם כי שונה מהאופן שבו הוא נתפס בחברה הישראלית ב־20 השנים האחרונות לחייו.

גם היא מודה בזה. דרוויש הערבי המתקדם, המקובל, הניתן לעיכול, הפך מוקצה בקרב חבריו הישראלים אחרי השיר ההוא, אף שגילם את הסיכוי היחיד לזוגיות מתפקדת. "מחקו את דרוויש. ראיתי את הטוקבקים ביס: 'מחבל', 'אני מתנתק', 'בשביל זה אני משלם לכם?'. ראו בכותרת 'משורר פלסטיני לאומי' ואמרו 'די, זה טרוריסט'. זוכרים רק את השיר הזה, שאגב, גם הוא סולף בעברית".

זה שיר קשה גם בלי סילופים.

“כשרוצחים ילדים, ויש כיבוש ויש שחיתות מוסרית, מה תגיד? כשרואים חיילים שוברים לפלסטינים את הידיים וחמש שנים אחר כך רבין מקבל פרס נובל לשלום, משהו מעוות כאן. למה דרוויש שכותב את השיר ב־1987 בזמן האינתיפאדה ואומר 'תלכו מכאן' לא זכה בנובל ורבין כן? יש פה בעיה רצינית. רציתם חיים קלים, לתרגם את מה שהערבים האלה רוצים. 'רוח מין הון, ג'יב אל הווייה', מסתפקים בשני המשפטים האלה וחושבים שמבינים את הערבים. תראה את בכרי, היה אהוב היהודים ואחרי 'ג'נין, ג'נין' הבן אדם מחוק. מחכים לך בפינה על טעות אחת. היית ערבי שמנת, טיפחנו אותך, והופ, פתאום הערבי כועס והממסד הלבן צריך לדכא אותו שוב".

מושכת אש

מראענה־מנוחין, 38, קפצה ראש לתוך קן צרעות עם הסרט הזה שמעביר את הסמל הקדוש של הפלסטינים תהליך של חילון. ניכרת בעבודתה הזהירות בטיפול באייקון כמו דרוויש; בניגוד לסרטיה הראשונים ("בדל", "חדר בתל אביב", "77 מדרגות"), היא הסתפקה בעמידה מאחורי הקלעים בלבד, ואפילו קולה בקושי נשמע בסרט. "אני ודרוויש לא יכולים להתדיין שווה בשווה. הוא גדול מדי לעומתי. אני מבשלת וחותכת אותו, עושה מה שאני רוצה מהדמות שלו וזה כוח אדיר, אז אין לי מה להילחם גם על מקום על המרקע".

נוסף על כך היא הייתה מרומזת מאוד ביחס לעובדה ששני הרומנים שלו המתוארים בסרט היו עם נערות בנות 16־17. "היום אנחנו חכמים ומודעים, וטוב שכך, אבל זו נורמה שהייתה נהוגה. המשיכה שלו לנשים צעירות לא הייתה נושא לדיון בזמנו. אם אני יוצאת במתקפה על דרוויש כי הוא התאהב בנערה בת 16 – אין לי קייס. גם היום לבנות 15־16 יש חברים בני 22. גם בן הזוג שלי צעיר ממני ב־12 שנה. כשהתחלנו לצאת אני הייתי בת 34 והוא היה בן 22".

חרף הניסיון הזה היא ספגה אש באופן מיידי. ברור שהטוקבקיסט הישראלי הממוצע קטלג אותה כמחבקת טרוריסטים, אבל גם השמאל הישראלי התרעם על מה שעשתה לסמל. ברשימה שפרסם יצחק לאור ב-"הארץ" הוא האשים את הסרט בסנסציוניות: "הצלחנו להציץ לדירה שכורה בחיפה, בלילה, לאירוע קולוניאלי של גבר חלומות מן הילידים ונערה יפהפייה מן המתיישבים". השימוש שעושה מראענה־מנוחין במכתבי האהבה ששלח אל בן עמי כונה במאמרו של לאור "וולגרי". אבל גרוע מכך, לפחות איך שהיא מתארת את זה, הוא מה שקרה לסרט בעולם הערבי.

“העולם הערבי מאוד מתעניין בסרט. כמעט כל כלי תקשורת מכובד כתב עליו – 'אל קודס אל ערבי' בלונדון, 'אל חיאט' בלונדון, 'אל עכבר' בקהיר, למרות שאף אחד לא ראה את הסרט ולא ביקש לראות אותו. הדבר הבא שקרה הוא שהתחילו לחקור מי זו היוצרת, וגילו שהיא בעניין של שלום ונשואה ליהודי, אז זה כבר סרט לא טהור בפלסטיניות שלו. התחילו לדרג את הפלסטיניות שלי והייתה חדירה מסיבית לפייסבוק כדי להבין אם אני כותבת בעברית, כמה ומתי. פתאום הכניסו אותי לרנטגן."

"רוב המבקרים גברים, מן הסתם. עשו הרבה נזק לדימוי של הסרט עוד לפני שיצא. לפני כמה ימים התקשרה אליי מישהי ממוסד מכובד ברמאללה שרצתה להקרין את הסרט בהקדם, ואחרי כמה ימים הסתייגה ואמרה שצריך לבדוק. אני מערערת להם את הסמל הלאומי: הוא מדבר עברית, כותב עברית, מתראיין בעברית וחי בישראל. הרי חלק גדול מהפלסטינים חושבים שהוא נהיה פליט ובשנות ה־20 שלו שוטט איפשהו. הפרק של חייו בחיפה מחוק".

אז מבטלים את הזהות הפלסטינית שלך, והזהות הישראלית שלך ממילא לא ניתנה לך. מפחיד, להישאר בלי זהות.

“אף אחד לא רוצה שינשלו אותו ממה שיש לו. אתה רוצה להיאחז במשהו, שיהיה לך כוח אבל זה לא מפחיד כמו שזה מכאיב. זה מכאיב כשאונסים את הזהות שלך".

מחמוד דרוויש. צילום: אבתיסאם פילמס (באדיבות yes)
מחמוד דרוויש. צילום: אבתיסאם פילמס (באדיבות yes)

כן בתל אביב

מראענה־מנוחין היא דמות לא שגרתית. היא קול נשי ופלסטיני חזק, אבל היא לא מהססת לצאת נגד כל מוסכמה. כפי שסירבה להצהיר בכפר שהיא עוזבת "לצורך לימודים", כשאמה ביקשה ממנה חס וחלילה לא להכריז שהיא "רוצה עצמאות", כך היא תעביר ביקורת על פלסטינים ועל פמיניסטיות כשהיא מוצאת לנכון. באופן כללי, היא עשויה לנאום בנחרצות נגד כל גורם שנדמה שהיא תהיה בעדו אפריורית. היא חיה עם בעלה בתל אביב ("ברור שבתל אביב", היא עונה בתמיהה, כאילו יש בכלל מקום אחר), והם עומדים להיות הורים בקרוב.

“שתי החברות, היהודית והערבית, נחשפות כמפגרות ופרימטיביות לגמרי בכל הנוגע להריון, ומי שמשמרות את האמונות התפלות הן נשים" היא אומרת, "הצד היהודי מאמין שאסור לספר לפני שעוברים שלושה חודשים, ואני, עוד לפני שידעתי בוודאות כבר סיפרתי לחצי מהסביבה שלי. בהריון יש גם המון חלומות – ארוטיים, יחסים עם אימא, כעס, כל מיני מטענים משתחררים. אז היו צריכים לתת לזה הסבר, ועל הדרך ניצלו את ההזדמנות לחזק את מעמדו של הזכר."

"סיפרתי לאימא שלי שאני חולמת הרבה בהריון והיא אמרה לי להיזהר מאוד כי הולכת לבקר אותי בחלומות מכשפה שהתפקיד שלה הוא לנסות להרוג את העובר, אם הוא זכר. אני צריכה להיות מוכנה ולצאת למלחמה ולהגן על הבן, כי אם אכנע היא תהרוג את העובר ואני אפיל. והן מאמינות בזה במיליון אחוז ומבחינתן כשאישה מפילה זה כי המכשפה באה. אימא שלי מעידה על זה, ואחותי, ואשתו של אחי. המכשפה באה לבקר אותן. אתן כאלה מטומטמות? מה אתן משמרות את זה?".

אני מזכיר לה סצנה מנישואיו של דרוויש, שבה לאחר שאשתו דרשה ממנו לשטוף כלים, עמד וניפץ אותם בזה אחר זה כמחאה. לא בדיוק הגבר הסובלני והמתקדם. "אני לא מחפשת שלמות. גם אני בן אדם קשה ועצבני ולא נחמד לפעמים, מה לי לשפוט איש כזה לעומת כל מיני מנהיגים גברים אחרים".

מנהיגים גברים לא מייצגים אותך?

“אף גבר לא מייצג אותי, בטח לא מנהיגים ערבים. אני מסתכלת עליהם ורואה שאין נשים במפלגות שלהם. בחד"ש אין נשים בכלל, בבל"ד יש את חנין, במפלגה האסלאמית אין בכלל".

מה עושים?

"צריך להדיח אותם. כמה שיותר מהם. זה פתטי לראות כל כך הרבה גברים שם, במיוחד כשאתה מגלה עוד ועוד שזה נישק את העוזרת שלו, ההוא חיבק את המנקה שלו. מה קורה פה? די. המין הגברי מיצה את התפקידים המסורתיים שניתנו לו. נכשלתם מאוד, תודה רבה, שבו בצד, אתם תעשו כלים, תתמכו ותתעוררו בלילה לילדים ותנו לנו צ'אנס. נשים זה לא דבר אידיאלי. אני לא מאמינה בעולם נטול גברים, אבל בהן יש משהו שמסוגל לפתוח דיאלוג, דברים שגבר לא יכול לעשות. גבר לא היה עושה סרט כזה על דרוויש, שמשלב סיפור אהבה ואומר לצד השני 'אתה קיים ואני מכירה בך' ושוזר דיאלוג שישראלי ממוצע ששונא את דרוויש מסוגל להקשיב לו. יש לנשים יכולת גבוהה יותר לפתור סכסוכים".

דרוויש ובן עמי. מחמוד דרוויש. צילום: אבתיסאם פילמס (באדיבות yes)
דרוויש ובן עמי. מחמוד דרוויש. צילום: אבתיסאם פילמס (באדיבות yes)

שירה חד"שה

למרות הדיבור החיובי על הסרט, מראענה־מנוחין מעידה שהעשייה שלו נבעה מייאוש. "ניסיתי לבדוק דרך הסיפור של דרוויש אם השנאה תמיד הייתה פה וגיליתי שאנחנו פשוט לא מוכנים לנהל שיחה ולהקשיב. כי אם היית מקשיב שנייה לדרוויש – היית מצביע לו לראשות הממשלה. נטרל את הערביות שלו שמפחידה אותך כישראלי. הוא מכיר בך, מדבר בשפה שלך, מצטט את ביאליק יותר ממה שאתה יכול. הבן אדם מנקד בעברית! וכל השנים שהוא עשה את זה והיה פה, לא זיהינו שהייתה הזדמנות. לא רק שפספסנו אותה, בכלל לא ראינו שהיא קיימת".

אותי מייאשת סצנה אחרת: הנאום של דרוויש בוועידת אש"ף באלג'יר. אני אומר למראענה־מנוחין שאחד הדברים העצובים הוא שהיום אף אחד לא מזמין משוררים להקריא שירים בוועידות פוליטיות. לדעתה, "הקול של דרוויש מאוד נשמע והוא היה בדרגת מנהיג פוליטי וניתנה לו הבמה. אבל היו משוררים שדיברו אחרת והקול שלהם דוכא, כמו שהרבה שנים אף משורר מזרחי לא נאם בשום אספה פוליטית כי לממסד לא היה אינטרס. אני לא רומנטיקנית".

זה נכון. שיר שעושה רעש כנראה נכנס באשכנזים. אגב, ראית את אורטל בן דיין ב-"האח הגדול"?

“אני לא צופה בשטות הזו".

הרבה פעילים בתחום המגדר והאתניות התחילו לצפות בגללה. חשבתי שאולי האג'נדה משכה גם אותך.

“מה, כי היא שם ומראה את הציצים שלה? לא. היא טוענת שזו לא הטרדה מינית, שזו אפליה מתקנת, ואני רוצה להבהיר שמותר לה לעשות מה שהיא רוצה. זה הגוף שלה, ואני אוהבת נשים שמשתמשות בגוף כחלק מהזהות שלהן, כי זה גוף שדוכא במשך שנים. אבל את הטיעון שלה מותר ולגבר אסור אני לא מקבלת. תעמדי מאחורי זה, תגידי, השתמשתי בכוח שלי כאישה ובגוף שלי בשביל להכניע סיטואציה. להגיד שרק כשגבר עושה את זה זו הטרדה מינית? לא מותק, בשני המקרים זו הטרדה. אין הנחות. רוצה שוויון? אין מה לעשות".

בעצם זה קצת כמו דרוויש, שגילה שאין ברירה – חייבים אלימות.

“זה נעשה כלי כשאתה רואה את הצד השני משתמש בו וזה עובד לו. אז האלימות מוצדקת במובן הזה, שאתה לא רואה פתרון חוץ מאלימות".

ואת?

“אני לא חושבת שאלימות היא הדרך והיא בטח לא הוכיחה את עצמה. אני מתנגדת לכל דרך אלימה, כי זו תמיד האפשרות הקלה. אם אנחנו מנצחים לרגע ומייחסים את זה לאלימות, כמו שאומרים שבלי הפעלת כוח העם היהודי לא היה ניצל בשואה, זו טעות. אפשר לראות שבסופו של דבר העם היהודי הפנים את התוקפנות, לא רק ככובש כלפי הפלסטינים. זו חברה מאוד כוחנית. אני חושבת שהחברה הישראלית־יהודית יותר אגרסיבית מהחברה הפלסטינית בישראל. בתוך החברה הערבית נותרו קודים של כבוד מול האחר. אצל הישראלי הקוד הוא רמיסה של מי שעומד מולך".

אז אין סיכוי?

“אני מאוד לא אופטימית. אני חושבת שצריך להגיע לתחתית של התחתית כדי לדעת מהי מהות החיים. כדי שמשהו יקרה כולנו נצטרך לרדת לתהום בכל הרמות – כלכלית, חברתית, אישית. זו לא חייבת להיות מלחמה, אלא שפל קיומי. רק אז משהו באמת יקרה פה".