הכוריאוגרפית איריס ארז בשיחה על מחול, אמהות וכיבוש

יומיים לפני בכורת "לוקאלי", יצירת המחול החדשה שלה, איריס ארז, כוריאוגרפית ורקדנית מנוסה, מתרגשת במיוחד. "הפעם אני רוקדת משהו שהכי קרוב לדיוקן עצמי", היא אומרת. זה לא שעבודותיה הקודמות לא שאבו מחומרים אישיים, אלא שהן היו מופשטות יותר ולרוב גם נרקדו עם פרטנרים. הפעם היא עושה את זה לגמרי לבד. 45 דקות סולו, משימה תובענית ביותר – שהיא עצמה מודה שחשבה שאסור לה להיכנס לתוכה. אלא שהסקרנות גברה על סימני האזהרה. בראשית דרכה ארז יצרה ורקדה לא מעט עבודות סולו. אחר כך התמקדה בכוריאוגרפיות להרכבים קאמריים ומאז 2007 בעצם לא יצרה שום ריקוד יחיד.

אז למה דווקא עכשיו?

"בשנים האחרונות עברתי בחיי שינויים מאוד קיצוניים – מהעיר לכפר, מאזור החוף אל ההר, מהבועה לקו התפר, מרווקות לאימהות. אלו הם מהלכים קיצוניים ומאוד מעסיק אותי לברר איך הם השפיעו עליי, באיזה אופן המרחבים השונים – הפיזיים והרגשיים – מעצבים אותנו. האם באותה ארץ יש משמעות למעבר מהחוף להר או שההוויה הישראלית הכללית היא הגורם הקובע?". האם יש לה מסקנות? מטבע הדברים, התשובה מורכבת. "מצד אחד הכפר אכן רגוע יותר, אבל ברקע אפשר לשמוע בקלות יריות ממתקן צבאי. זו לא פסטורליה מהאגדות".

ומה באשר למחקר על המרחב הנפשי שלך?

"יש את הקלישאות המוכרות על האימהות המעצימה והנהדרת, אבל זה כמובן לא כל הסיפור. ההתמודדויות בעיקר הופכות אותך לאדם עם יותר גוונים. ויש גם הפן הפוליטי שהוא חלק מהמרחב המנטלי. למשל, הבחירה לא לעזוב את הארץ ולהמשיך לחיות כאן, בעיר או בכפר, אבל כחלק מעם כובש".

תיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל, יחיאלי 5 תל אביב, חמישי (22.9) 21:00, 90 ש"ח