אשת החתול

אחרי שמיצבה את עצמה כאחת משחקניות התיאטרון הגדולות בישראל, ג'יטה מונטה מתיישבת על כיסא הבמאית

27 באוגוסט 2013

ג'יטה מונטה, אחת השחקניות הגדולות של התיאטרון הישראלי, המציאה את עצמה מחדש בשנים האחרונות בתור במאית פורה ומוערכת, והיא נהנית מכל רגע. "בקריאה הראשונה של המחזה הראשון שביימתי אמרתי לשחקנים: 'שלום, אני ג'יטה מונטה הבמאית, בואו נתעלס'", היא צוחקת. "נסים אלוני היה קורא לשלב החזרות 'מין אהבה', למרות הקשיים והחיכוכים שתמיד צצים בדרך. אני מסכימה איתו".

איך הפכת לבמאית?

"במבט לאחור ייתכן שתמיד היו אצלי ניצנים של התשוקה לבימוי. עוד בזמן לימודי המשחק שלי בבית הספר ברומניה פיתחו אצלי חשיבה אנליטית, שבעזרתה ניתן לראות את התפקיד ואת התפתחותו כחלק ממכלול וביחס לתפקידים אחרים בהצגה. לפני כמה שנים נפל לידיי ספר סיני בשם 'קורותיו של שו סאן גואן, סוחר דם' של יו הוא. תוך כדי הקריאה התחלתי לרשום הערות בצד, ולאט לאט הבנתי שאני רוצה ליצור עיבוד בימתי לספר. זה הלך ותפח ובסוף יצר אצלי מצוקה גדולה שהייתה חייבת לצאת החוצה. צלצלתי למיקי גורביץ', המנהל האמנותי של החאן, ואמרתי לו שאני רוצה לביים את זה. אחרי תקופה שבה עבדנו על המחזה ביחד, הבנו שממדיו גדולים מדי בשביל הבמה של החאן, והחלטנו שאני אעשה בינתיים משהו מצומצם יותר. כך לפני שלוש שנים הגעתי לביים את ההצגה הראשונה שלי, 'סדר עולמי חדש', על פי שלושה מחזות פוליטיים של פינטר".

מצאת בית יצירתי חם בתיאטרון החאן, כזה שמאפשר לך לביים ללא לחצים כלכליים – עניין נדיר בתיאטרון הישראלי. מה הסוד שלך?

"זאת האמת, ואין לי תשובה. דברים כאלה קורים לעתים רחוקות. אולי זה בזכות העמודים של החאן, שעוד זוכרים אותי משנות ה־90 משחקת ב'אנה גלקתיה' של אופירה הניג. אולי הייתי במקום הנכון בזמן הנכון. לא קל לעשות תיאטרון בירושלים, אנחנו לא בשווייץ ולא בליכטנשטיין. זה יכול להיות תהליך מאוד קטנוני, יש גם אבק וזיעה. אבל משהו נוסף קורה במקביל: רגש, או לפחות צמא גדול לרגש. יש שחקנים בחאן שעובדים איתי בכל ההפקות. אני מכירה את החולשות שלהם והם את שלי. יש את המעצבת פולינה אדמוב, שעובדת איתי בקביעות. במהלך העבודה על 'סדר עולמי חדש' אמרתי לה שאני רוצה שהבית יבכה, והיא ידעה ללכת למנהל הייצור ולתרגם את זה למעשה. ככל שהזמן עובר השפה המשותפת בינינו משתכללת".

באופן מסקרן התחלת את דרכך בבימוי מחזות עכשוויים בעלי אסתטיקה הרפתקנית, ואז חזרת אחורה למאריבו ולצ'כוב, שעל טקסטים שלו מבוססת ההצגה הנוכחית שלך, "2 קצרים וחתול".

"נכון. בקלאסיקה הרגשתי יותר בנוח, גם מכיוון שכבר התנסיתי בדברים אחרים. עם צ'כוב הרגשתי הכי בבית, ולא בטוח שזה לגמרי לטובה. בעיניי אין עלי אדמות דיאלוגיסט גדול יותר מצ'כוב. עברתי עם המתרגם רועי חן על כל המחזות הקצרים של צ'כוב, שנכתבו כשהיה צעיר מאוד, ובמקביל קראתי הרבה חומרים עליו. לקח זמן עד שהבנתי במה מתוך הנושאים שהוא עוסק בהם אני רוצה להתמקד. בסוף בחרתי בנושא של ההכרח להתחתן, והתמקדתי בשלושה מחזות שעוסקים בו דרך דמויות בקבוצות גיל שונות. בדרך לבמה נאלצתי לצמצם לשני מחזות ומונולוג של חתול, שהוא בעצם קולו של צ'כוב עצמו, שיוצר להם מסגרת".

יש כבר תוכניות לעבודות הבאות?

"אני עומדת לשחק את מדאם זארה ב'צוענים של יפו' של אלוני, שיוסי פולק מביים. ב־2014 אני כנראה הולכת לביים את 'אדוארד השני' של מארלו, בתרגומו של מאיר ויזלטיר. אני כמעט מתעלפת מרוב אושר, וגם מרוב פחד. התחלתי להגיד לכולם מאחורי הקלעים שאני רוצה בוץ ודם על הבמה, והחבר'ה התחילו לצחוק. יש אווירה טובה וחמה שנוצרה בינינו, גם אם לפעמים הדברים לא יוצאים טוב. שוב, כמו שנסים אלוני אמר, 'רוצים שייצא פרפר, ולפעמים יוצא פר קטן', אבל זה בסדר".