ג'ייסון דנינו הולט בפסטיבל אוונגרד חרדתי חדש. ריאיון

היצירה החדשה של ג'ייסון דנינו הולט היא פסטיבל תיאטרון ופרפורמנס שיעבור גם בלייב בפייסבוק, בניסיון לדבר ללבם של החרדתיים המסתתרים מאחורי המסכים

ג'ייסון דנינו הולט. צילום: יולי גורודינסקי
ג'ייסון דנינו הולט. צילום: יולי גורודינסקי
10 באוקטובר 2016

החודש ייפתח תיאטרון חדש בעיר – תיאטרון הבית, דבר שלא נעשה כאן זמן רב. משכנו יהיה בשוק הפשפשים ביפו, במעונו החדש של הסטודיו למשחק ניסן נתיב, והוא יפעל על במות פנויות, שאינן תפוסות על ידי הצגות סטודנטים. למרות הלוקיישן הוא יתפקד כגוף עצמאי מבית הספר. המקום נולד כיוזמה של היוצרים מרינה בלטוב וג'ייסון דנינו־הולט. בלטוב היא מורה לתנועה וכוריאוגרפיה בניסן נתיב ודנינו־הולט הוא יוצר ובמאי, בוגר בית הספר גם הוא, שקרוב לוודאי שזכור לכם מגלגולו הקודם והטרום אוונגרדי כמנחה ב־MTV או כאחד המשתתפים היותר כריזמטיים בדוקו־ריאליטי "מחוברים" לדורותיו.

זאת תקופה גדושת עשייה בחייו של דנינו־הולט. מלבד הקמת התיאטרון הוא עובד על שני פרויקטים שקשורים אליו: האחד הוא "חממת הביכורים" שבו הוא מדריך יוצרים שטרם העלו את היצירה הראשונה שלהם, והשני הוא FOMO – פסטיבל של תיאטרון ופרפורמנס בשידור חי החוקר מושג חדש, שהתגלגל מסלנג אינטרנטי על כך שכולם נהנים בלעדיך לכדי מושג רציני בפסיכולוגיה וסוציולוגיה שקשור לחרדה ברשתות החברתיות. הפסטיבל יתקיים החודש ויועבר כולו בשידור חי באינטרנט כך שהקהל יוכל לצפות בו גם מהבית. את מופע הווידויים "לא מכניסה את זה הביתה", שדנינו־הולט מריץ כבר שנה וחצי על במות שונות, הוא יעביר הפעם בפורמט של אחד על אחד. "לא מכניסה" הוא מופע מאתגר: אורכו בין חמש לשמונה שעות, והמשתתפים בו יושבים מסביב לשולחן ומדברים אך ורק בווידויים אוטוביוגרפיים אמיתיים. הקהל מוזמן לבוא וללכת מתי שהוא רוצה, ובעיקר להתוודות גם הוא. חוץ מזה הוא גם העלה לאחרונה בהמבורג מחזמר על פורנוגרפיה שגרף הצלחה תקשורתית, בעוד כמה חודשים הוא מתכנן להעלות בברלין הצגה מורבידית בשם "We Came to Berlin to Die", ועוד רגע הוא יחגוג יום הולדת 30.

"מה שמעסיק אותי תודעתית זה בעיקר איך עולים ליגה ונשארים בחיים", הוא אומר ולא חוסך בדרמה. "בא לי לחגוג את הגיל באירוע פרפורמטיבי של 30 שעות שבו אזמין את כל מי שאוהב אותי להגיב לגיל הזה. ככה אני הולך להגיב למשבר".

ג'ייסון דנינו הולט. צילום: יולי גורודינסקי
ג'ייסון דנינו הולט. צילום: יולי גורודינסקי

דנינו־הולט של היום נראה אדם אחר לגמרי מהדמות הפופית שעטה על המסך לפני שנים. עוד בדקות הראשונות של שיחה עמו אפשר לזהות בו אינטליגציה חריפה ונדירה שבעבר המסך העלים. כיום הוא גבר מזוקן, מעוטר בקעקועים רבים (את רובם עשה בשנה האחרונה). יש לו מבט של פילוסוף קדם סוקרטי ולב בגודל אבטיח.

אז מה עושים כשפותחים תיאטרון?

"מנסים לעשות דברים אחרת. פסטיבל FOMO העלה לי שאלות על הרלוונטיות של תיאטרון בכלל. רציתי לבדוק איך מחברים תיאטרון לחיים שלנו, אבל באמת, ומצאנו את הנישה של השידור החי. בינתיים הלייבים בפייסבוק מאוד משעממים. ברור לך שזה יתפוצץ מתישהו, אבל עוד לא יודעים בדיוק מה ואיך. בחדשות בטלוויזיה, למשל, זה עובד מדהים. אפשר לשדר ממקום האירוע בצורה הכי ישירה. אז השאלה שמעניינת אותי היא, מה זה יכול לעשות לאמנות? בקיצור, זה פסטיבל על חרדה בשידור חי".

זה גם ניסיון לחבר את התיאטרון החי לעידן המסכים?

"הרלוונטיות היא שאלה שמלווה אותי כל הזמן. אני חושב שהמדיום הזה לא רלוונטי ומאוד מוזר, בעיקר כי כשאתה מחובר לאינטרנט אתה יכול לצרוך יצירות מופרעות בכל רגע נתון – סרטים, סדרות. אז מה? אני צריך עכשיו לבוא לאולם ושתעמיד פנים שאתה דמות? ולמרות זאת המדיום הזה חי. הבשר שלי והבשר שלך חולקים את אותו אוויר, וזאת בעצם צריכה להיות השאלה הראשונה שמובילה התחלה של כל תהליך יצירה: איך היצירה יכולה לקדש אותנו בעידן שבו אנו חיים דרך מסך, בודדים וחרדים".

איך קרה שעברת מלב המיינסטרים לאמנות אלטרנטיבית, אוונגרדית אפילו?

"רציתי שיהיה לי מעניין והייתי מוכן לשלם את המחיר: פחות תהודה וכסף. אני לא מתחרט על דברים שעשיתי בעבר. השלם מורכב מסך חלקיו, הכל סבבה. הבעיה של התיאטרון העצמאי היא שהקהל שלו קצת מכור. אתה עושה פרובוקציה לקהל של פרובוקטורים. אני חושב שתיאטרון צריך לשקף ולהעלות דיון, להיות מעצבן ומרגש. בשביל זה צריך להביא את לקהל שלא רגיל אליו. בא לי שיראו את זה כמה שיותר גם אם ישנאו".

חשפת לא פעם את הסיפור המשפחתי שלך, למשל ב"מחוברים". עד כמה הוא משפיע על היצירה שלך?

הוא מקפיץ צ'ייסר וודקה. "הבית לגמרי משפיע על הקו האמנותי שלי כיום. אני מתעסק באוטוביוגרפיה ואני חושב שאחת הדרכים שהכי מעניין אותי לספר בהן סיפור היא דרך העצמי שמורכב מהמשפחה, מהאקסים ומהלילות שאני בכלל לא זוכר, שקרו בכל מיני חדרים שחורים בארץ ובעולם. משם אני יוצר כל הזמן. אני גוף היצירה גם כשאני ממש לא שם".

יש בך דיסוננס בין ישראליות לקוסמופוליטיות.

"אני לא מתחבר להרבה דברים. למשל, השיח האשכנזי־מזרחי. דנינו זו אימא שלי ממרוקו והולט זה אבא שלי הבריטי. אבל אני לא זה ולא זה. אני בן של מהגרים באווירת אינטרנשיונל. גדלתי בבית שדיברו בו אנגלית ואת הזיקה לישראליות גיליתי בשלבים הרבה יותר מאוחרים. אמנם אימא שלי ממרוקו אבל היא גדלה בקנדה וכל הקליקה של החברים של ההורים שלי היו גם רק דוברי אנגלית. גם בארץ הייתי בחו"ל איכשהו".

אם כבר הגדרות, יש טייטל שנמאס עליך?

"עניין ה־MTV, בעיקר, מיצה את עצמו. גם כשאני עושה עבודה בתיאטרון שהוא אולי הכי חשוב בגרמניה בעיתונות המקומית עדיין כותבים 'Former MTV star'. אתה אומר – אשכרה? אבל אין מה לעשות. הוויקיפדיה חזקה ממך".

פסטיבל FOMO, תיאטרון הבית, נועם 5 יפו, חמישי־שבת (13.10־15.10) וגם לייב בפייסבוק