הרצל אמר! אבל מה, בעצם?

"שמע, אנשים היום כמעט לא יודעים כלום על הרצל. ב־20 השנים האחרונות הוא דמות קצת מרוחקת. יש הרבה אנשים שהיום תופסים את הרצל כפוסט ציוני. למה? כי היום הוא היה נחשב 'שמאלן', ועוד עם הזקן והכל". כך מתאר את חוזה המדינה ניר ארז, במאי ההצגה החדשה "הרצל אמר!" שתעלה בשבועות הקרובים בתיאטרון גשר. הדרך של ארז ל"הרצל אמר!" הייתה ארוכה: בהתחלה הוא חשב להעלות את אחד מהמחזות שכתב הרצל, אחר כך רקם תוכניות לגרסה בימתית ל"אלטנוילד" – הפנטזיה האוטופית שהרצל כתב כדי לקדם את החזון הציוני, ובסוף מצא את עצמו מערבב את עלילת "אלטנוילד" עם הסיפור האמיתי של העלאת עצמותיו של הרצל למדינת ישראל (שאירע באוגוסט 1949). על הדרך יצאה מכל זה קומדיה. מוזיקלית.

למה קומדיה מוזיקלית?

"יש פער בין המציאות שהקהל מכיר לבין החזון שהרצל הציג בספר, וזה כבר בסיס קומי חזק. זה גם עוזר להעביר את חשיבות הדברים מבלי להיות דידקטי מדי".

לא חששת ליפול להגחכה?

"לא. באתי עם הערכה גדולה להרצל וראיתי כהכרח לייצג אותו בצורה מאוד מלאה. אגב, אני לא מציג אותו כאיזה נביא, היו לו גם פספוסים בתחזיות שלו ואנחנו מציגים גם את זה, אבל הכל בא מהדברים שהוא כתב".

"יש הרבה אנשים שהיום תופסים את הרצל כפוסט ציוני". ניר ארז (צילום: שרון ברקת)

איך בכלל עובדים עם דמות כזאת אגדית והופכים אותה לעגולה?

"הוא לאו דווקא הירואי. התפיסות שמהן הוא הוליד את חזון המדינה ועקרונות החברה החדשה נבעו מחברה שוויונית וליברלית וסוציאלית, כל מיני עקרונות שהיום נמצאים תחת ערעור. לכן בסופו של יום כשאני מנסה להראות את מה שהרצל אמר אני פשוט מראה את זה: הנה, זה מה שהוא עצמו אמר, זה מה שהאיש שהגה את המדינה דמיין. עכשיו בואו נחליט אם אנחנו רוצים להגשים את זה או לא, אבל זה מה שהוא דמיין. זו שאלה שאני אשמח שאנשים ייקחו אותה הביתה".

למה אנחנו לוקחים את ההיסטוריה כל כך ברצינות?

"אתה שואל את השאלה הזאת במדינה שבה כרגע כל השמעת ביקורת על הממשל וההחלטות שלו מיד נתפסות כלא לגיטימיות. שמע, אני שיחקתי בזמנו בגרסה הראשונה ל'גורודיש'. זה העלה דיבורים, אבל זה היה לגיטימי. זה פתח פצעים, אבל אנשים גם לקחו את ההזדמנות לחטט בהם".

בקיצור, זה עורר שיח, אבל לפחות היה שיח.

"יש מיתוסים שגדלנו עליהם ובאים אנשים שמנסים להוציא את האוויר מתוך המיתוס כדי להתמודד עם המציאות. לא הייתי לומד היסטוריה מסרטים היסטוריים, כן? זה מתעוות לצורך הדרמה אבל זה מעלה נקודה ואתה יכול לבחור את הדעה שלך. פה – מכיוון שהעלילה מכילה את האני מאמין דרך הדמויות – אני מרגיש בנוח עם העובדה שאני מעלה הצגה על פי טקסט של מישהו שאני חותם עם כל מילה שלו. הוא כתב רעיון וכתב טקסט שאמור לשכנע את האנשים ברעיון שלו. לפני שזה דוקומנטרי, זה רעיון רומנטי, זה מניע אנשים".