זמנים קטנים: ירמי פינקוס חוזר לעבר כדי להבין את היום. ריאיון

עיבוד יצירה ממדיום אחד לאחר הוא אתגר עצום. בין שמעבדים סדרת טלוויזיה לסרט או שיר לקטע פרוזה, תמיד יאבד משהו בתהליך. אבל עם קצת מזל, אולי גם יתווסף. לכן אין פלא שהסופר והקומיקסאי ירמי פינקוס לא היה כל כך נרגש להפוך את ספרו "בזעיר אנפין" להצגה (שעולה כעת בתיאטרון גשר בכיכובה של רבקה מיכאלי). לפחות בהתחלה. "זה היה בעיניי דבר מאוד מופשט. ידעתי שזה כנראה דבר מאוד נעים, אבל לא הרגשתי את זה", מספר פינקוס במילותיו המדודות. "הייתי בטוח שכשאראה את ההצגה תהיה לי ביקורת או שארגיש איזה ניכור, אבל באופן מאוד משונה היה לי תענוג ממש פרוורטי. כמו איזה ילד שעשה תעלול והתעלול הצליח מעבר למה שציפה. ממש הנאה ילדותית כזו. פשוט ישבתי וצחקקתי בלי הפסקה כל הבכורה".

זו גם בכל זאת אדפטציה מסוימת לדמויות מהמשפחה שלך, שנכחו בספר במידה מסוימת.
"כן ולא. האינטרפרטציה מאוד חופשית, וזה גם אחד מהדברים שהכי מצאו חן בעיניי בפגישה עם ארז דריגס ועמית אפשטיין שעיבדו את הספר. יש להם תפיסת עולם תיאטרלית מאוד חופשית, פרועה ועכשווית, והספר הוא מבחינתם נקודת פתיחה. בדרך כלל ככל שנצמדים יותר למקור זה יותר חיוור. אכן יש בספר יסודות אוטוביוגרפיים, אבל אחת ההחלטות שהם קיבלו, למשל, הייתה להצעיר את הדמויות מהספר וזה נותן לזה טעם אחר לגמרי. זה מכניס להם אנרגיה קצת אחרת. כבר לא ראיתי בזה שיקוף של הדמויות מהחיים שלי".

החיים האלו, כפי שהם מהדהדים בבירור ברומן, כוללים כמה מאפיינים של תל אביב אבודה: דירה לא יקרה בצפון העיר, מכולת משפחתית ותחושת קהילתיות תחרותית של ישראל בקצה המתאושש כלכלית של האייטיז. פינקוס ראה את רוחות הזמן חולפות על פני רחוב יהודה המכבי. "נולדתי בתל אביב וחייתי בה רוב החיים שלי, אבל אני גר בדירות שכורות ואני עובר הרבה דירות, וכתוצאה מזה המקום היחיד שאני מרגיש שזה הבית שלי בתל אביב זו הפינה ביהודה המכבי שבה הייתה המכולת של אבא. לא גרתי שם, רק עבדתי, אבל אני מכיר את הרחוב ואת הסביבה דרך הגוף, דרך הרגליים, דרך הוורידים. אני נושם את הרחוב. גם היום זו הרגשה ביתית מאוד, כי זה רחוב שלא השתנה יותר מדי. בשנות ה־80 זו הייתה שכונה בורגנית אבל מעורבת. היו בורגנים ממעמד בינוני ולצדם אנשים נוצצים. זה היה מין ערבוב של אנשים עם יותר כסף ומשפחות ותיקות, ערבוב נורא עירוני. זו בורגנות זעירה במובן של התעסקות עם כסף וחומר. הייתי מביא משלוחים לאנשים האלה הביתה וראיתי המון בתים".

איזה שינוי אתה רואה שהשכונה עברה מאז?
"באזור הווילות תמיד גרו אנשים אמידים, אבל היום יש שם תחושה טיפה יותר מנקרת עיניים. אז זה היה בעלי עסקים זעירים שהצליחו. אני זוכר שגרו שם משפחה שהיו להם מתקני לונה פארק נודדים. זה לא שרי אריסון, זה משפחות שקנו אדמה שם בשנות ה־60 כשהיה זול ליד הירקון, כי אף אחד לא רצה לגור שם, היו יתושים והיה מסריח. והם הזדקנו שם".

ההרגשה היא שהיום לעסקי מסחר זעיר כמו שאתה מתאר בספר אין סיכוי לשרוד שם.
"כשאני מביט לאחור, המון עסקים קטנים מתוקים ותל אביביים נפגעו לטובת דברים יותר יאפיים שקצת יותר מסריחים מכסף. כבר אי אפשר למצוא שם פנצ'ר מאכר".

הספר היה הדרך שלך לשמר את תל אביב הישנה?
"הייתי צריך להתעסק פעם אחת ולתמיד עם המיתוס של המכולת. זה מיתוס משפחתי מאוד חזק ששיאו היה בשנות ה־80, עד מלחמת המפרץ בעצם. כשהייתי בבצלאל הרבה אנשים באו ממשפחות קצת יותר מבוססות ופתאום, כשבא מישהו ממכולת, זה היה נראה כאילו הגעתי מארץ אקזוטית. היו לי כל מיני סיפורים משונים על אנשים שהייתי מביא להם מאכלים משונים הביתה ולא היו נותנים לי לצאת עד שהייתי אוכל חתיכת עוגה. שנים הייתי מספר את הסיפורים האלו עד שהבנתי שאני צריך לכתוב אותם פעם אחת ולתמיד. זה לא כתיבה נוסטלגית ולא פולקלור, אני דווקא מנסה להימנע מפולקלור. התקופה הזאת, דווקא בגלל ההבדל בינה לבין היום, מסוגלת להשליך משהו על היום. היא מאפשרת לנו להבין את תל אביב של היום דרך איזה שיקוף ישן שלה". ועכשיו השיקוף הזה עולה לבמה.

"בזעיר אנפין", תיאטרון גשר, שד' ירושלים 9 יפו, שני־רביעי (29.8־31.8) 20:00, 200־250 ש"ח