יונתן אסתרקין מפיח חיים במחזה של איבסן. ריאיון

יונתן אסתרקין היה במשך כמה שנים מבקר תיאטרון. כך שכאשר בהצגה החדשה בבימויו, "אויב הציבור" - עיבוד חופשי למחזה של הנריק איבסן - מוצג כתב אישום נוקב על עיתונות מפהקת, הוא מרגיש שהוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר

יונתן אסתרקין. צילום: יולי גורודינסקי
יונתן אסתרקין. צילום: יולי גורודינסקי
3 בנובמבר 2016

הבמאי והמתרגם יונתן אסתרקין (35) יטוס בחודש הבא לסלובניה כדי לביים את ההצגה "הכלב היהודי" – עיבוד שעשה לספרו של אשר קרביץ. "אני לא יכול לטוס לחו"ל בלי שזה יהיה קשור לתיאטרון או לעבודה", הוא מתוודה. "פעם טסתי ללא סיבה לתאילנד. זה היה כל כך מדכא שקפצתי למים לשחות עם כרישים. אמרתי לעצמי, אפילו אם יאכל אותי כריש, מצבי ישתפר".

גם עד שתעלה "הכלב היהודי" בסלובניה אסתרקין לא מתכוון לנוח. כשהוא לא נמצא במסדרונות של המוסדות האקדמיים שבהם הוא מלמד תיאטרון, הוא פוקד את תיאטרון הקאמרי: בשישי (4.11) תעלה לראשונה הצגה חדשה בבימויו, "אויב הציבור", עיבוד מחודש ל"אויב העם" של גדול מחזאי הדרמה הריאליסטית המודרנית, הנריק איבסן, שאותו כתב אסתרקין עם השחקן דן שפירא, שגם משחק בתפקיד הראשי. הסיבה לשינוי השם היא שינויים רבים שעשו השניים: ביטול דמויות ואיחודן, שינוי גילים ומקצועות, אפילו דיאלוגים נכתבו מחדש.

איך מצאת את עצמך משכתב את "אויב העם"?

"זו יוזמה שדן ואני הגענו אליה לפני שנה בערך. הוא שחקן בקאמרי ואני המון שנים בדיאלוג עם עומרי ניצן (המנהל האמנותי של התיאטרון – א"ס). דן ואני מכירים שנים: למדנו יחד באוניברסיטה, אני בימוי והוא משחק. בסיום התואר הוא אפילו שיחק בהצגת הגמר שלי ונשארנו חברים. לפני בערך שנה נפגשנו די במקרה והתחלנו לגלגל רעיונות. עלה הרעיון הזה ודן ישר נדלק".

למה דווקא איבסן?

"יש בו משהו נבואי ומדהים. לפני 140 שנה הוא כתב את המחזה וקלע בדיוק לנושא אקטואלי. היום, בעולם, נוכח מאוד הנושא הזה של איך המערכת הכלכלית והחברה הכביכול חופשית שלנו טורפת את האדם. החברה כביכול ליברלית, כל אחד יכול כביכול להגיד מה שהוא רוצה, כביכול לכתוב בפייסבוק מה שהוא רוצה. כביכול. תראה מה קורה כאן ובכל מקום אחר בעולם שבו יש שילוב של הון־שלטון, ועיתון שעובד בשבילו ומייצר פופוליזם זול".

אסתרקין, שהיה מבקר התיאטרון "מעריב" ושל Time Out תל אביב במשך כמה שנים, תלה את המקלדת העיתונאית לפני כעשור. בהקשר זה מעניינת במיוחד הבחירה שלו במחזה המציג את העיתונות באור לא חיובי. איבסן היה ידוע בתור מחזאי שמבקרי תיאטרון רבים התנכלו לו, והוא בתגובה תיעב אותם בחזרה. בקיצור, אין לדעת מה היה חושב על אסתרקין.

יונתן אסתרקין. צילום: יולי גורודינסקי
יונתן אסתרקין. צילום: יולי גורודינסקי

"בשביל לכתוב ריאיון ללא תכנים צהובים אתה צריך עורך ממש אמיץ או כלי תקשורת שמוכן לוותר על רייטינג", אומר אסתרקין. "זה קשה כי אתה מרגיל לזה את הקהל. אני די משמים, חי באותה עיר כל החיים ואין לי משהו באמת מעניין בהקשר האוטוביוגרפי, גם לא אנקדוטה. אני לא לסבית ויש לי כל האיברים. עוסק רק במה שקשור לעבודה שלי. בזמן שאני מדבר איתך הטלוויזיה שלי דלוקה על 'מאסטר שף'. הדבר האחרון שמעניין מישהו שם זה איך האנשים האלה מבשלים, אלא רק הסיפור האישי: הנה זו שאין לה יד, הנה אתיופי בלי רגל. איבסן כותב בדיוק על זה. לא על צנזורה של נאצים – 'אני אסגור לך את העיתון אם תכתוב נגדי' – אלא על צנזורה של 'אתה יכול לכתוב על בעלי ההון, אבל אתה זוכר שהם מפרסמים אצלך בעיתון, כן?', וזה לפני מאה וחצי כמעט. מדהים".

ג'יימס ג'ויס, שהיה אחד ממעריציו הגדולים של איבסן, כתב עליו מאמר הגנה שמסתיים במשפט "כשאמנותו של המחזאי מושלמת, אין צורך במבקר".

"זה תלוי מה אתה מגדיר כמבקר. אם זה ברוח של מבקר שמדרג לפי שניים או שלושה כוכבים – אז ברור שאם היצירה מושלמת אז אין צורך במבקר. אבל תפקידו של המבקר הוא לנהל דיאלוג ולחשוף אלמנטים לא ידועים, להמשיך את הדיאלוג על היצירה גם אחרי שהיא עולה ויורדת. אתה דיברת על ג'ויס. סמואל בקט, גדול המחזאים של המאה ה־20, נכשל נחרצות עם 'מחכים לגודו', ורק כנופיית מבקרים קטנה אבל עיקשת בפריז של שנות ה־40 התעקשה שזו יצירת מופת. דרך הכתיבה שלהם, 'מחכים לגודו' הפך למה שהוא היום. אם מבקרים לא היו מתעקשים, כנראה בקט היה נעלם. אבל גם להיות כמוהם זה קשה מאוד. הייתי מבקר ואני זוכר שכאשר כתבתי על מישהו 'נורא טוב' או 'נורא רע', אז שמו לב, מחאו לי כפיים במערכת. כשכתבתי משהו אישי ועמוק יותר -אף אחד לא הבין מה אני רוצה".