מייקל מור עולה על הבמה בברודווי וממשיך לדפוק את הראש בקיר

הבמאי מייקל מור זכה לפופולריות מחודשת כשניבא - כמעט בטעות - את עלייתו של טראמפ לשלטון. עכשיו הוא עושה את הצעד ההגיוני הבא: מעלה מופע יחיד בברודוויי, שהנוסעים לניו יורק הקיץ פשוט חייבים לראות

מייקל מור (צילום: Getty Images)
מייקל מור (צילום: Getty Images)

בעשורים שחלפו מאז הסרט התיעודי הראשון שלו, "רוג'ר ואני", שקטל את ההתנהלות התאגידית בעיר שבה גדל (פלינט, מישיגן), היה מייקל מור אחד מלוחמי השמאל המובילים בארצות הברית. הוא חקר, בחן שלל נושאים בספרים, תוכניות טלוויזיה וסרטים (בהם "פרנהייט 9/11", הסרט התיעודי הרווחי ביותר בכל הזמנים), אבל רק עכשיו הוא עולה עם החומרים האלה לבמה, לפחות בארצות הברית. הקיץ מור מגיע לראשונה לברודווי במופע החדש "The Terms of My Surrender" ("התנאים לכניעתי"). "אף פעם לא עשיתי את זה", הוא אומר, "מה שהופך את זה למרגש עבורי וגם מסוכן".

מה הוביל אותך לתיאטרון?

"זה מה שאהבתי מאז ומעולם. כשהייתי בן 5 או 6 כבר כתבתי והעליתי מחזות קטנים. דודה שלי התחתנה עם איזה טיפוס מסטייטן איילנד והיינו נוסעים לשם בקיץ, והיא הייתה לוקחת אותנו לראות הצגות בברודוויי בכל שנה בסוף שנות ה־60. היינו חוזרים לפלינט ואומרים: 'העברנו את הקיץ בסטייטן איילנד'. מובן שאף אחד לא ידע מה זה אומר, אבל זה נשמע ממש יוקרתי". הוא נקרע מצחוק.

התעסקת בתיאטרון גם כשהיית בבית ספר?

"תמיד רציתי, אבל פחדתי. זו לא הייתה תקופה שבה רצית להיות הילד מחוג דרמה. באותה מידה היית יכול לתלות על עצמך שלט – לא 'תבעטו בי' אלא 'בבקשה תקרעו לי את הצורה ותזרקו אותי לגסוס לצד הכביש'. אבל בכיתה י"ב איכשהו קיבלתי את התפקיד הראשי בהצגת סוף השנה, ובשנה האחת שבה למדתי באוניברסיטה זכיתי בפרס על מחזה שנקרא 'התעלה'. במשך השנים הייתי מתחיל לכתוב מחזה אבל לא פירסמתי או הפקתי אותו. העליתי הצגה בלונדון בעשור הקודם, אבל חששתי להעלות אותה בארצות הברית. זה היה עידן בוש, תקופה קשה בשבילי – לא במובן של איומים על חיי, אלא ניסיונות על חיי".

מייקל מור בבכורה בברודווי (צילום: Getty Images)
מייקל מור בבכורה בברודווי (צילום: Getty Images)

אבל "התנאים לכניעתי" הוא לא ההצגה ההיא מלונדון.

"יש שם כמה קטעים משם שעדכנתי, אבל הרוב באמת נכתב בשביל הסיבוב הזה. ברגע שהבנתי, בתחילת אביב 2016, שטראמפ עומד לנצח, חשבתי לעצמי: ווינטר איז קאמינג, אני צריך להתחיל לבנות ארסנל. מה לעשות כשהאסון הזה יכה בנו? ואז אמרתי לעצמי: מה שאני צריך לעשות הוא מה שאני לא יכול לעשות בסרט או בספר: להיות עם אלף איש בחדר ולדבר אליהם ישירות. זו לא עצרת פוליטית, אין מסכי וידיאו, לא צילמתי שום דבר בשביל ההפקה הזאת".

פרסמת מאמר נבואי על כך שטראמפ הולך לזכות בבחירות, אבל אז אף אחד לא האמין לך.

"הרבה אנשים עדיין לא מאמינים שכל זה קורה, או שהם מרגישים שהם צריכים להתנתק מאחיהם האמריקאים. אני גר במישיגן, לא בניו יורק, וזו אחת הסיבות שהבנתי מה הולך לקרות. פגשתי יותר מדי אנשים שהצביעו לאובמה ואמרו לי שהם הולכים להצביע לטראמפ. הם לא אוהבים את טראמפ כאדם, הם לא ממש יודעים מה הוא מייצג והם חושבים שהוא עצמו לא יודע מה הוא מייצג, אבל הוא פשוט בקבוק המולוטוב שלהם. אני יכול לקבל את העובדה ש־20 אחוז מהם באמת גזענים איומים – עם זה אני לא יכול להתמודד. מה שאני רוצה לדעת הוא מה אני יכול לעשות למען 8 המיליון שהצביעו לאובמה ואחר כך לטראמפ. עם זה אני יכול לעבוד. הילארי הפסידה מחוזות במישיגן בפער של שני קולות. שני קולות! בחייאת! ככה אני ניגש לזה".

כשאתה מביט על הקריירה שלך, יש משהו שאתה חושב שטעית לגביו?

"לא, אני צודק תמיד וזו הקללה שלי! לו הייתי טועה יותר היו לי חיים מלחיצים פחות. אני עושה סרטים, אני מקווה לשינוי והכל רק מחמיר. ניסיתי להזהיר אנשים לגבי התעשייה האמריקאית ולגבי מסעות קטל בבתי ספר. בטקס האוסקר, ב־2003, בלילה הרביעי של המלחמה ניסיתי להגיד לאנשים שאין בעירק שום נשק להשמדה המונית. מה קיבלתי תמורת זה שצדקתי? שרקו לי בוז ונאלצתי לרדת מהבמה. המושל הרפובליקני של מישיגן מאמין שהוא יכול להמשיך להרעיל את האנשים דרך המים ושום דבר לא יקרה לו, והוא צודק! הוא נבחר מחדש. אתה מבין מה אני אומר?".

במשך השנים הואשמת באי דיוקים או בהגשה מטעה של מידע.

"אני רוצה להגיד דבר אחד: כל העובדות בסרטים שלי נכונות. בכל הסרטים שלי. הדיון הזה כל כך מעייף אותי. החל מ'באולינג לקולומביין' הייתי מעלה לאינטרנט ביבליוגרפיה מפורטת של כל העובדות בסרט כדי שאנשים יוכלו לבדוק אותי, אבל לפני זה ממש הטרידו אותי אנשים כמו פולין קייל (מבקרת הקולנוע המיתולוגית של 'הניו יורקר') שקטלה את 'רוג'ר ואני'. היא כתבה משהו כמו 'הוא אומר שפוטרו שם 30,000 איש. פוטרו רק 10,000'. נתקלתי בה באיזה אירוע ואמרתי לה, 'את יודעת כמו מה זה נשמע? כמו לא באמת הרגו 6 מיליון, הרגו רק 2 מיליון'. איזה מין בן אדם נורא את? את לא יודעת כלום, את לא עברת כלום בחיים שלך".

איך מי שמרגיש מובס על ידי העולם אמור למצוא את הכוח לקום בבוקר ולהילחם בו?

"הקלישאה שגדלנו איתה אומרת שאדם אחד לא יכול לשנות כלום. אתה לא יכול להילחם בעירייה, אל תהפוך את העגלה, למה לדפוק את הראש בקיר? אבל אדם אחד כן יכול לגרום לשינוי. ההיסטוריה האישית שלי מלאה ברגעים כאלה. לא הייתי אומר שזה המסר של המופע שלי, אבל אני מקווה שהצופים ייצאו ממנו מועצמים באופן שהם לא ציפו לו, וזה כולל את הטיפוסים הכי ציניים וגם הכי דוגמטיים. אתה לא הולך לראות את נועם חומסקי ובונה על זה שהוא יפצח בשיר, אם כי זה היה אדיר לו נועם חומסקי היה פורץ בשיר פתאום באמצע הרצאה, משהו מ'צלילי המוזיקה'".