מיקי בארץ הפלאות

12 שנה לקח למיקי גורביץ' להפוך את תיאטרון החאן למעצמה ירושלמית שקוראת תיגר על הסצנה התל אביבית. הסוד: להתעלם מהמציאות ולשקוע בפנטזיות

מיקי גורביץ'. צילום: אורן זיו
מיקי גורביץ'. צילום: אורן זיו

בזמן שהתיאטראות התל אביביים אכלו זה את זה במסגרת מרוץ החימוש המסחרי, עיצב מיקי גורביץ' בצלמו ובדמותו בית יוצר קטן ומדויק, שגם מתגאה בהעדר שיקולים מסחריים, וגם מצליח לעשות נעים לקהל לא קטן – תיאטרון החאן בירושלים. מספיק לצפות ב"הקומדיה של קאלאנדרו" בבימויו של גורביץ', ההצגה שסגרה את העונה האחרונה של החאן, כדי להבין את הקו האמנותי של התיאטרון: יצירה בעלת חיבור עוצמתי לקלאסיקה שרודפת ללא הפסקה אחרי קסם בימתי. "את 'הקומדיה של קלאנדרו' עשיתי כי קסם לי לגלות חומר לא מוכר מהמאה ה־16 שאף אחד בארץ עוד לא עשה", מנמק גורביץ'. "חוץ מזה, דגדג לי העניין של הזהות הכפולה של הדמות הראשית – שחקן שמגלם במקביל דמות של גבר ודמות של אישה".

מה מקור העניין שלך בטשטוש הגבולות בין גבריות ונשיות?

"הגדרת הגבריות הייתה בעיה לא קטנה בעולם שבו גדלתי, וגם אם היום נראה שהדברים השתנו, אני יודע מהתלמידים שלי שזה עדיין לא לגמרי נפתר. לתחושתי, בכל גבר יש צד 'זקפתי' וצד נשי, ואם הוא מוותר על הצד הנשי שלו, הוא מוותר גם על חלק מהותי, שבעיניי הוא גם תנאי ליכולת יצירה. אין יצירה שלא מתקיים בה מיזוג בין השניים, לכן באמצעות שחקן אחד שמשחק גבר ואישה יכולנו לחקור את הדבר לעומק. לא הייתי מעלה את המחזה לולא עבדתי עם אריאל וולף, שחקן שיש בו גם את שני הצדדים וגם יכולת טכנית גבוהה מאוד שמתאימה לביצוע חילופי תפקידים".

אם ננתח את סגנון העבודות שלך, נראה שמה שאתה עושה הוא תיאטרון של הילדות, של ההיקסמות הראשונית מהבמה, כזה שאין לו כוונה להמציא מחדש את האסתטיקה הבימתית.

"נכון. כשהייתי ילד, לאבא שלי היה תיאטרון בובות. יום אחד הסתובבתי, כהרגלי, מאחורי הקלעים, ופתאום בובה הרימה את היד ונגעה בי. מאז, ועד גיל 15 לפחות, גם אם בלב ידעתי שזה לא יכול להיות, האמנתי שזה באמת קרה. בעיניי, המקרה הזה משקף משהו מהותי על טבעו של התיאטרון, שדורש במהותו הסכמה של הצופים שהבלוף הוא אמת. כשאתה ילד, ההסכמה הזאת מובנת מאליה, אבל כמבוגר יש לך ספקות ואתה דורש הוכחה. אני מנסה לגרום לחווית הצפייה בתיאטרון להחזיר את הצופה לילדות, למקום שבו קיימת חירות להאמין וללכת עם הקסם".

עם זאת, המחיר של הקסם הוא שההצגות שלך אף פעם לא מטרידות או מטלטלות, אין בהן ניסיון להתמודד עם המציאות. אתה גם נמנע מלנהל דיאלוג עם התיאטרון העכשווי נוסח גרמניה ופולין.

"אני לא חושב שזה לגמרי מדויק, אבל זה נכון שהפוקוס שלי הוא בהסתכלות פנימית ופחות בחברה סביבי. התיאטרון מתקשר אצלי לחלום, כזה שיש בו משהו מרפא. אני מציג בפני קהל ספרה שבחיי היומיום אנחנו לא מספיק מחוברים אליה, זה מה שמפעיל אותי. לגבי התיאטרון העכשווי, אני מודה שזה פחות מדבר אליי. אין לי התנגדות לכך שמישהו אחר יעשה את זה בחאן, אבל זה לא בדנ"א שלי, זה קר לי מדי. אני לא מתחבר לזכוכיות ולטלוויזיות על הבמה, אני מנסה להקשיב לעצמי ולעשות את מה שנכון לי".

גורביץ' מתפקד כמנהל האמנותי של תיאטרון החאן כבר 12 שנה, ובדומה לרוב האנשים שמנהלים כיום את התיאטרון הישראלי, גם הוא נאלץ להתמודד עם שאלות מעיקות בעניין אורך הקדנציה שלו. זו סוגיה מעיקה שאיתה מתמודד עולם התיאטרון המקומי, ואין ספק שיש השקה מובהקת בינה לבין הסטגנציה האמנותית שמאפיינת אותו. איגוד היוצרים נאבק היום עם משרד התרבות כדי להכניס את הגבלת הקדנציות של המנהלים לחוק, אך לעת עתה המצב נותר על כנו. אמנם במקרה של מיקי גורביץ' יש פער מובהק בין 12 השנים שלו בחאן ובין 20 שנה (ואף יותר) של הקולגות שלו בקאמרי, בבית ליסין ובגשר. ועדיין עולה התהייה – האם לא הגיע הזמן להמשיך ליעדים חדשים. "אני כן מאמין שהקדנציות צריכות להיות מוגבלות בזמן, וחשוב שתהיה תחלופה של מנהלים", גורביץ' מספר. "כיוון שכרגע זה לא מוגבל ואין תחלופה, אני שמח להמשיך בחאן. מבחינתי לעזוב משמעו לחזור 12 שנה אחורה, ועוד במצב שבו תנאי העבודה ברוב התיאטראות בעייתיים מאוד למי שרוצה ליצור בשקט ובביטחון. מעבר לכך, אני לא מרגיש שמיציתי את עבודתי בחאן. כשהגעתי לתיאטרון לא העליתי על דעתי שנוכל להעלות יצירות כמו 'אותלו', 'גן הדובדבנים' ו'הצוענים של יפו'. החלומות האלה מתגשמים כתוצאה מהתפתחות הלהקה, שעובדת יחד כבר תקופה ארוכה על רפרטואר איכותי. התחלנו ממקום יותר צנוע, והרגע שבו הבנתי שאנחנו יכולים לעשות יותר מאוד ריגש אותי. אז אמנם אני יודע שזה יצטרך להיגמר יום אחד, אבל מדובר בדבר שיקר ומשמעותי לי, ואני לא משוכנע שאמצא אותו במקום אחר".

איך אתה מתמודד עם הקשיים הכלכליים שמרבית מוסדות האמנות בארץ נתקלים בהם?

"התהליך אצלנו מעט הפוך וזה די מפחיד אותי – פתאום אנחנו מרוויחים יותר כסף. במצב הזה גוברים עליי הלחצים לייצר הצלחות. זאת בדיוק המלכודת שאליה התיאטראות הישראליים הכניסו את עצמם, עד שהגיעו למצב שבו כמעט כל התקציב שלהם חייב להגיע מהכנסה עצמית. החאן מסובסד כיום ביותר מחצי מהתקציב שלו, וחשוב לי שזה יישאר ככה. אסור שהחאן ייסחף עם הפיתוי לגדול. הדבר הטוב בחאן הוא שמדובר בתיאטרון קטן, שאין לו סיבה להתחרות עם התיאטראות הגדולים, המסחריים מטבעם".

החאן נתפס כתיאטרון הכי טוב בארץ. מנגד, הוא אינו תיאטרון חדשני, אלא לרוב יוצר מיינסטרים נגיש לקהל. מה סוד ההצלחה?

"יש לנו בכל עונה הצגות יותר ופחות קומוניקטיביות, אבל השיקול אף פעם לא מסחרי. עם זאת, אני בהחלט לא עושה דברים כדי להתבשם בעצמי, אלא כדי לדבר עם אנשים – בעיקר עם כאלה שדומים לי מבחינת מה שאנחנו מחפשים בתיאטרון. הדרישות שלי הן דרישות לסיפור מעניין, לפיוט, ליופי, לשפה, לאסתטיקה, ובעיקר לעומק של פענוח מצדו של הבמאי. חייב להתקיים מתח של פענוח תעלומה מכיוון הבמה. דברים מובנים מאליהם משעממים אותי".